Skip to content

קורות משפחת קאופר

20/07/2012

פרק א’ אידה ומלווין

סיפורה של סבתא אידה מתחיל בטרנווה, זאת היא עיר של כמה עשרות אלפי תושבים כחמישים קילומטר צפונית לברטיסלווה, על גדות נהר ווה, והכביש הראשי המוביל לצפון המדינה מברטיסלווה ווינה. בערך בשנת 1936 היא ואחותה מלווין התמקמו בעיר הזאת,  והתחילו לעסוק בתפירה למען יהודיות עשירות שחיו בעיירה. למעשה רק מלווין הייתה תופרת וסבתא אידה הייתה המכבסת ומגהצת, הרי לא הייתה לה שום הכשרה כתופרת, אחרי שבגיל ארבע עשרי נאלצה ללכת לעבוד אצל יהודי “עשיר” כעוזרת בית בגלנטה, עיירה הסמוכה לכפר שלה, הורנה סליבי, ממנה היא באה. היא עשתה זאת כדי לעזור למשפחתה הדלה, למרות שלא היא הייתה הבכורה ותמיד רצתה לילמוד. אדרבא, היו לה שני אחים ואחות בוגרים ממנה. אבל מה לעשות האח הבכור קלמן, היה כפי הנראה נטול כישורים מיוחדים, הצעיר יותר ינו, עילוי אבל בישיבה מגיל ארבע עשרי, והבכורה בלנקה, שאגב הייתה כפי הנראה יפיפייה, הייתה מודי,  כך שאיש לא רצה לדבר איתה ובטח לא לבקש ממנה לעזור בפרנסת משק הבית. כך שסבתא לפי טורה הלכה להיות משרתת בגיל ארבע עשרי, וכפי הנראה בגיל 22 הצטרפה למלווין, שהייתה כשנה וחצי צעירה ממנה ועד אז סיימה ללמוד להיות תופרת. אגב סבתא למדה אצל מלווין לתפור, ואני רק יכול לתאר לעצמי כמה וויכוחים והשפלות הייתה צריכה לעבור ממנה, הרי שתיהן היו לוחמניות שתלטניות בלתי נלאות, (אגב התכונה הזאת שלהן הצילה מאוחר יותר את חמשת האחיות במחנות ממוות, על כך העידה גם שדי בראיון שלה איתי). נוסף לכך סבתא אולי יודעת לתפור תפר ישר במכונת תפירה, אבל טעם שלה לבגדים הוא זוועתי, שליווה אותי בכל הילדות, כאשר ניסתה בכוח להלביש אותי ואת עליזה בבגדים נוראיים שהיא עיצבה ותפרה. בכל אופן אחרי שנתיים בערך, שהמתפרה שלהן, שהיא אהבה לכנות סלון, התחילה ללכת, נחתם הסכם מינכן וכתוצאה מזה הן מצאו את עצמן בחלק הסלווקי של המדינה בעוד הכפר שלהן עם כל האחיות היה בהונגריה. לא ברור למה, אבל הן במזל רב החליטו למחרת לעזוב חזרה לכפר שלהן, תוך שהן אוספות את כל מתלתליהן, שהיה בעיקר מכונות תפירה, רהיטים ומגהץ.

מכאן הסיפור מתגלגל הלה, שיהודי סלובקיה נלקחו הראשונים לאושוויץ כבר בשנת 1942, בעוד יהודי הונגריה שרדו תחת דיכוי ותוך נטילת זכויות בסיסיות מהן עד יוני 1944. בתקופה הזאת של שש שנים, הן חלק מהזמן שהו כפי הנראה בכפר שלהן, וחלק מהזמן חיו בדוניסקה סטרדה, איפה שעדיין הייתה קהילה יהודית גדולה.

לאחר השתלטות הגרמנים על הונגריה, ביוני 1944 נלקחו לאושוויץ, לפי הנוסח הידוע של קרון בהמות שטלטל את חמש האחיות, האם והאב הקשישים שלושה ימים בלי אוכל ובלי שתייה.  הזיכרון היחידי מהמשא הזה שנותר לי מהסיפורים שלה הוא, שכפי הנראה אחד מהנוסעים שהצליח להסתכל מחוץ לקרון דרך חריץ שבין קורות עץ של הקרון, פתאום צעק, אנחנו הגענו לפולניה, וכולם נזעקו בזוועה, הרי אז כבר היה ידוע לכולם מה עשו הנאצים ליהדות פולין. עוד זיכרון אולי שראוי להזכיר שאביהם הסבא שלי אדולף, סירב לקחת בשלושה ימים האלה אוכל לפיו, בגלל שלא היו מים לטול ידיים, וכך נמנעה ממנו אפשרות לומר ברכת נטילת ידיים.

אני אדלג על הקטעים במחנה, אותם מתארת סבתא אידה בספר שלה, ומגיע לרגע שחמשת האחיות הגיעו לברלין, איפה שהן עבדו במפעל מטוסים עבודת יצור, עד אשר הרוסים כבר התקרבו לברלין. כפי הנראה באפריל הן נלקחו תחילה למחנה ריכוז רוונסברוק, ואחרי שהרוסים כבר התקרבו גם לשם, הם יצוא רגלי בחופזה למצעד המוות. סבתא לא אחת הצטערה שלא הסתתרו כמו רבים אחרים במחנה ונשארו שם, אבל כפי הנראה היה להן קשה לעשות זאת מאחר שהן היו חמש, ערבות זו לזו, ואני מנחש את מצבן. שדי חולה מאד עם שחפת, רשקה חצי משוגעת, ובלנקה מצוברחת כתמיד. כך שכל העול נפל על סבתא אידה ומלווין. במצעד הן צעדו שלושה שבועות, מנסים לברוח מהצבא הרוסי, שהיה כבר בכל מקום, בין היערות שבסביבות העיר רוונסברוק.

https://www.google.com/search?q=ravensbruck&hl=en&client=firefox-a&hs=PS3&rls=org.mozilla:en-GB:official&prmd=imvnsb&tbm=isch&tbo=u&source=univ&sa=X&ei=pHEBUP6zIoXcsgbIvMmfBg&ved=0CGkQsAQ&biw=1067&bih=672

זה פעם הראשונה שהסתכלתי באמת על מידע לגבי העיר הזאת. עד עתה זה היה בשבילי רק מקום דמיוני מתוך הסיפורים של סבתא אידה. ואומנם אני רואה שהיה שם מחנה ריכוז של נשים, ואומנם זה לא רחוק מברלין, אגב כפי הנראה בטיול שלנו על האגמים מעל ברלין אנחנו היינו ממש לא רחוק משם.

לאחר שלושה שבועות של הליכה ללא יעד, ללא אוכל ושתייה, יום אחד סבתא והאחיות מתעוררות בבוקר ביער, ומרגישות שקרא משהו לא רגיל. תחילה לא ברור מה זה, אבל פתאום הן שואלות את עצמן, איפה הנביחות? איפה הכלבים? אין נביחות, ואין סס? תחילה מהוססות, מותשות מרעב ועייפות, מנסות להתמצא איפה הן. ואז מתחילות לשוטט, ופתאום מגיעות לכביש. הבא לא נשכח שסבתא והאחיות שקלו בערך 24 ק”ג, כלומר שלד עצמות ועור. הן מתחילות לצעוד על הכביש, מנסות להגיע לאיזה מקום עם בני אדם, ופתאום רואות טנקים. בבהלה הן בורחות חזרה ליער. ואז מופיע לפניהן קצין רוסי, לפי דברי סבתא גבוהה וחתיך ולפעמים אמרה שכפי הנראה גם יהודי, המדהים הוא, שאולי היא באמת שמה לב גם במצבה זה שהוא חתיך. הוא  אומר להן ברוסית, אל תפחדו בואו איתי, והוא לוקח אותן לכפר הסמוך, שם מפקיד אותן בידי משפחת איכרים גרמניים, מאיים אליהם שאם לא יטפלו בהן כמו שצריך זהו סופם ועוזב אותן שם. כאן סבתא מספרת שהאיכרה נתנה לה לחם עם ריבה. כל הילדות שמעתי שמעולם לא אכלה דבר יותר טעים, ושהרעב עושה את האוכל טעים. היא הוסיפה, שרוקנו להם את השפייז (שפייז זה מין מחסנצ’יק חשוך שהיה נהוג בבתים באירופה לפני שהיו מקררים, ושם נהגו לאחסן דברי מזון משומרים, כמו נקניקים, קומפוטים, משקאות חריפים שבישלו לבד וכו’.), בכל אופן אחרי מספר ימים של התאוששו התחילו להתארגן למשא הביתה. היום אני מסתכל על זה ומדובר בסך הכול ביום נסיעה ברכבת עד פרג, אבל להן זה היה משא רצוף הרפתקאות, עליהם היא סיפרה ללא הפסק.

כמה פנינים שנשארו בזכרוני מהמשא הזה; הצליחו לארגן סוס ועגלה, עליהם הצטרפה קבוצת נערים יהודיים מאזור רוסינסקו, אזור מזרחי של צ’כוסלובקיה, בו היו לפני המלחמה המון יהודים, רובם דוברי הונגרית ויידיש, שהיא היום אוקרינה (נדמה לי שגם שלום עליכם משם, ובטוח שלום אש, הפחות מוכר בוודאות הוא משם). ביחד התקדמו לכיוון דרום. בדרך אכלו מה שיכלו לגנוב. הבה לא נשכח שמדובר בחודש מאי – יוני, סוף האביב תחילת הקיץ. יום אחד הן התקרבו לכפר, ויוצא לקראתם איכר גרמני ענק עם גרזן בידו. הן נבהלו מאד ורצו כבר לברוח, אבל הוא פנה אליהן ואמר בפיוס והשפלה, אנחנו באמת לא ידענו מה עשו לכם. כמה שהוקל להן מספרת סבתא, הן כלל לא חשבו על החשבון ההיסטורי אז, כל שעניין אותן זה להגיע הביתה. עוד קיוו שהאחים וההורים יהיו בחיים, בסך הכול נפרדו מהם רק שנה קודם. סיפור אחר הוא שיום אחד תפסו עז והתחילו לבשל אותו כדי לאכול, ואז באה האיכר הגרמני והתלונן שהעז היא שלו, הם התעלמו ממנו אבל אז הוא באה עם חייל רוסי. כמובן סבתא והאחיות נבהלו עד מוות, אבל אחד הבחורים שידע רוסית, הסביר לחייל הרוסי שהם לא גנבים אלה פליטים ממחנה ריכוז, בדרכם הביתה, ועליהם לאכול משהו, והם לא אשמים בזה שלקחו אותם הנאצים לגרמניה וכו’, וכו’. סיפור אחר הוא שביום אחד החבורה הגיע לעיר, בה הייתה תחנת רכבת, שם עמדה רכבת שלפי השמועות הייתה אמורה לנסוע עד לפרג. אז האחיות התיישבו ברכבת בציפה שהיא תצא לדרך מתי שהו. פתאום אבל כולן ביחד הרגישו שעליהן ללכת לשירותים גדולים. אבל מה לעשות, ברכבת לא היו שירותים, ולתחנה פחדו ללכת, פן הרכבת בדיוק תזוז והן תפספסנה אותה. אחרי התייעצות הן מצאו סיר גדול, ועשו את צרכיהן כל אחת בטור שלה בסיר, אותו השאירו בתחנה למזכרת. רק נפטרו מהמועקה של הצורך לעשיית צרכים, הן כולן ביחד פרצו בצחוק היסטרי, שלא יכלו להפסיק אותו עד שהרכבת יצא לדרך.

כאשר הגיע הביתה כבר חיקו להן היהודים ששרדו מהכפר וידוע עליהן שגם הן שרדו. כפי הנראה הבית שלהם לא היה תפוס, או לפחות לא סיפרה לי על כך לא סבתא ולא שדי. הן התחילו להתארגן ולהתחיל חיים חדשים. לגבי ההורים כבר הבינו שהם לא שרדו, אבל לגבי האחים הייתה להן תקווה, ואומנם יום אחד מישהו דופק על החלון וזה היה פרי האבא של עלי. הוא היה עבד בצבא ההונגרי, ונשבה עוד בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם הוא התנדב להצטרף לצבא הצ’כוסלובקי שהתארגן מהשבויים ונלחם נגד הנאצים.

עוד סיפור שכפי הנראה ראוי לספר, ושמעתי אותו מאברהם הבן של רשקה, היא מספרת שאחרי שהן חזרו לכפר, מלווין וסבתא החליטו לחזור להיות כשרות ולקחו את כל הכלים שבבית ועשו להם הכשרה. אם אינך יודע, עושים זאת כך שעל אש פתוחה מחממם אבנים עד שהם חמים מאד, שופכים בסיר גדול מיים לתוכם מוסיפים את האבנים החמות, וכך מרתיחים את המיים וטובלים בהם את הכלים המיועדים להכשרה. לך תדע עד כמה עתיק יכול להיות המנהג הזה. אולי מתקופת הברונזה המאורחת. בכל אופן לפי רשקה, כאשר חזרו הייתה נערה בת אולי ,23 והייתה מרוגזת על האלוהים, איך הוא היה יכול לעשות ליהודים את מה שהוא עשה, ומרוב כעס עליו מרחה את הכלים של בשר עם חלב ולהפך. אחרי זה מלווין וסבתא נאלצו שוב להכשיר את הכלים, והיא הצטערה על המעשה שלה. אגב סיפור המרד באלוהים בעקבות השואה חוזר על עצמו אצל הרבה מהיהודים. אבל גם לרוב הוא נובע דווקא מתוך אמונה בו ולא מתוך הכחשתו. רק מי שמאמין באלוהים יכול לכעוס עליו, ולעשות לו מעשים נגד. לכן גם קורה פעמים רבות שלאחר שנים של מורד, המורד מתפייס עם האלוהים ודווקא מתחרד.

פרק ב’

לאור העניין שהאתר שלנו עורר וגם בגלל קרן ברגמון נכדתה של מלווין ווילי, אספר לכם על מלווין שהייתה האישיות בין האחיות. לפני כשבע שנים ערכתי ראיון עם שארית היהודים מדונה סרדהי, עיירה בה היא התגוררה בזמן המלחמה יחד עם אידה, וכאשר הראתי להם את התמונה הזאת, כולם זהו את מלווין. וזה מעניין הרי גם אמה שלי אידה חייתה בזמן הזה בעיירה, ואחרי המלחמה חייה בה עוד 30 שנה בין השנים 1945-1978 ,אבל זכרו בעקר מהתקופה הזאת את מלווין. היא הייתה עמוד הסיפים של המשפחה.

אגב אם לא הבנתם היא השלישית באמצע התמונה, יפה שחורת עיניים. אידה לעומת זאת הראשונה. אולי לפי הבנתי זאת תמונה עוד לפני שנלקחו לשואה, והגברים הם “החברים שלהם”. אם זה נכון הזה שעומד מאחורי אידה הוא פרי שלא חזר עליו סיפרה אידה רבות, ושימו לב לחתיך של מלווין. את האחרון בתמונה אני מזהה, הוא שטרן שחזר לדוניסקה סטרדה אחרי המלחמה.

מלווין נולדה כמדומה לי בשנת 1915, וזה כשלעצמו מעניין, הרי אימי ילידת אוגוסט 1914, כלומר חודש אחרי שפרצה מלחמת עולם הראשונה. והאבא שלהם, אדולף קאופר הרי גוייס למלחמה. אז מתי הספיקו? הבאה בטור פרי אומנם כבר נולד אחרי המלחמה, בעוד לפני המלחמה נולדו שני האחים קלמן וינו, בלנקה, אידה, וליושקה, שנפתר מדלקת ראות בזמן מלחמת עולם הראשונה, זה אחר זה בהפרש של שנה וחצי. עצם הגיוס למלחמת עולם הראשונה של סבא אדולף היה חריג, הרי היו לו כבר אז חמישה ילדים (כולל ליושקה ובלי מלווין), הסיפור שסיפרה לי אידה הוא שכאשר התחילו לגיס גברים בעיירה, אמרו בכל משפחה יישאר מפרנס אחד. לסבא אדולף היה אח צעיר ממנו, שקרוא לו איגנץ קאופר, אבא של ארנה שהיא אמם של ינקי ולאון נויהאוס, (ינקי גר בירושליים ולאון בניו יורק).

כאשר שלטונות הצבא פנו לאיגנץ להתגיס, הוא לפי סיפורה של אימי אמר אני אדאג למשפחה ואחי אדולף יתגייס. בוודאי זה לא היה מעשה אבירי, בשים לב לכך שהייתה לו רק בת אחת, אותה ארנה, אבל להגנתו יש לומר שאף אחד לא שיער לעצמו שהמלחמה תיערך ארבעה שנים, ואת רוב זמנו אדולף יבלה בשוחות בחזית הרוסית. לפי הסיפורים הוא לא היה חייל מצטיין, והשתדל לא לירות לכיוון הרוסים, שמה בטעות יהרוג יהודי מצד השני. כאשר צעקו לעברו אדולף למה אתה לא יורה, הוא היה יורה לאוויר.

התמונה הזאת צריכה להיות משנת , 1916-7 רואים בה את שני האחים קלמן וינו, בלנקה מימין, מלווין שעוד תינוקת ואידה. אגב מלווין מאד דומה לפלי, כאשר הוא היה תינוק. קיימת תמנה כזאת במשפחה, שלי אין אותה.

בכל אופן כאשר אדולף חזר הביתה, התקשה למצוא פרנסה. קודם הוא ואחיו איגנץ היו יהודים כפריים טיפוסיים, שעסקו במסחר עם האיכרים. מאחר והיהודים לא היו חקלאים ובעלות על הקרקע הייתה אסורה עליהם, הם היו למעשה ספקולנטים, כלומר קנו מהאיכרים את התבואה עוד לפני הקציר ומכרו אותה אחרי. היום קוראים לזה ריסק מנג’מנט או ניהול סיכונים. כפי הנראה אחרי המלחמה שני האחים המשיכו לעסוק בעיסוק זה, וכנראה בספקולציה לא מוצלחת איבדו את כל כספם. אדולף מצא את עצמו עם שישה ילדים ושניים בדרך בלי פרנסה, ובעזרת הורי אישתו, אותו הס שלמון, הקים את “המפעל” לסודה. אם אתם רואים כנגד עיניכם מבנים ופס ייצור אז אתם טועם מאד. מדובר בסך הכול במשאבה שעמדה כנראה בחצר, ובעבודת יד דחסה לבקבוקי ליטר מזכוכית עבה את הגז שהוא דו תחמוצת הפחמן. משהו כזה.

הבקבוקים הוכנסו לשני ארגזי עץ שניים – שניים, ואחרי זה הבנות, והכוונה כנראה בעיקר לאידה מלווין ובלנקה שהיו אז בנות 7-10, היו צריכות להפיץ אותם בתוך הכפר. לרוב הן לקחו אותם לבית מרזח, איפה שאיכרים גסים היו צריכים סודה לערבב פרוש, או יין לבן מעורבב בסודה.

אני מקווה שסבלנותכם לא פגה ואני עוד מעט אני מגיע חזרה למלווין. צריך לזכור שלקראת המלחמה, בלנקה הייתה כבר בת 26-27, אידה 25, ומלוון בת 22. בת דתיה בגיל 27 נחשבה אז כבר לבתולה זקנה, עם כל המשמעויות של הדבר. איך זה שבלנקה, שהייתה היפה שבין הבנות לא התחתנה? הסיבה הייתה נדוניה. בנים דתיים, שלרוב למדו בישיבה, היו מתחתנים רק עם בנות שיכלו להביא נדוניה. קאופר שהיו לו אז כבר את חמשת הבנות, מתוך שיקול של צדק החליט שאם אין לו לנדוניה עבור כל חמשת האחיות לא ייתן לאף אחת. זאת הייתה גם הסיבה שמלווין ואידה עברו לטרנווה להקים מתפרה, אותה הזכרתי מקודם. כך קיוו לצבור די ממון לנדוניה של עצמן. תשאלו, למה דווקא טרנווה? ראשית כל, אחיהם קלמן עבד שם כעוזר שוליה בחנות טקסטיל. שנית, אמם יוזפין הס מוצאה מהאזור, וזה לא במקרה. באזור זה שהוא גובל למורוויה-צ’כיה חיו הרבה יהודים, לאחר שעברו להתגורר לאזור מצ’כיה. צריך להבין שבמסגרת המונרכיה האוסטרו הונגרית צ’כיה הייתה חלק מהממלחה האוסטרית בעוד הונגריה אליה הייתה שייכת גם סלווקיה של היום הייתה ממלכה חצי עצמאית. בעוד באוסטריה היו מגבלות חמורות על האוכלוסייה היהודית, למשל הגבלת נשואים של בנים שאינם בכורים, הונגריה הייתה יותר מתירנית. לכן רבים מיהודי צ’כיה ומורוויה עברו להתגורר מעבר לגבול לאזור טרנווה – פיאשטני משם בה סבתה שלנו יוזפין.

http://jhungary.com/Jewish_history

XVIII. CENTURY
Maria Teresa (1740-1780) expelled the Jews from Buda and the ‘Toleration Tax’ was imposed. Expelled from Buda they settled down in Old Buda, where they were allowed, after paying the taxes, to build synagogues, ritual baths, schools, and to trade. But their shops had to be closed on Christian holidays.

Joseph II (1780-1790) son and successor of Maria Theresa wanted to change the social status of Jews. In consequence, in 1783, the Hungarian government issued a decree known as the ‘Systematica Gentis Judaicae Regulatio’ which wiped out the former restrictions. Jews were again allowed to settle in royal towns. The documents were no longer allowed to be in Hebrew or in Yiddish, but in Latin, German and Hungarian. The Hebrew language was to be used at worships only. Schools had to be reorganized; the subjects were to be the same as the ones in the national schools. Jews were able to establish a business only if they could prove that they had attended school. They could enter the academies, and might study any subject. On the other hand, they were obligate to shave their beards, and to take up German family names and henceforth to perform military service. This decree ensured civilian rights, harbored significant advantages and disadvantages at the same time for the Jewish population.

The 19th century and the Reform Era brought big changes not just for the country but for the Hungarian Jewry as well. Besides numerous constructive innovations, the enlightened aristocracy aimed to accept the emancipation of Hungarian Jewry. During this period, the Hungarian language became the official language instead of the former Latin. This decision was not accepted by the other nationalities. The General Assembly of the county of Pest decided that if Jews would be willing to adopt the ‘Magyar’ language, they should be given equal rights with other Hungarian citizens. From that moment much attention was paid to the teaching of Hungarian in the schools. In 1840 Bloch Móric published his bilingual bible (Hebrew-Hungarian), Rabbies published bilingual prayer-books, and the Hungarian language started to be used in the synagogues as well. Jews became important in the country’s economic life. In 1840 it was declared that Jews might settle freely anywhere within the country (except in mining towns), establish factories and do business.

.

אם תמצאו עניין אמשיך בפעם הבאה את סיפור חמשת האחיות.

פרק ג’

כפי שכתבתי מקודם לפני מלחמת עולם השנייה התקשו האחיות לחשוב על נשואים כיאות, אפילו שהיו נאות למדי וללא דופי מבחינה הלכתית. (: בגלל שלא יכלו להביא עם עצמם נדוניה.

כל זה השתנה ברגע ששבו מהמחנות, כל הניצולים החלו לחפש בן זוג בין השורדים בקדחתנות שהיום הינו מכנים זאת אטרף. ואומנם לכן כבר ב- 1947 נולדו עליזה, אברהם ושרה, תוך שנה משיבתם מהמחנה היו נשואות שלושת האחיות אידה, רשקה ובלנקה. כלומר כולן היו נשואות חוץ ממלווין ושדי, שהייתה רק בת עשרים ושתיים כאשר שבה מהמחנות, עם שחפת ראות. היא מיד נשלחה לבית הבראה בפופרד בווסוקה  טטרי, שהם הרים גבוהות, ובתקופה הזאת שעוד לא היו תרופות אנטיביוטיות, חוץ מפניצילין שהיה בחיתוליו, וחולי שחפת נשלחו להרים, בתקווה שאוויר הצח והיבש ירפא אותם. את הפניצילין היו נותנים בזריקה בכמויות לא מדויקות, וכפי הנראה יותר הזיק ממה שעזר. כך שהשתמשו בו רק במצבי חירום של חיים ומוות.

התעלומה עבורי היא מדוע מלווין התאחרה בנשואים שלה. אולי הייתה בררנית מידי, ולכן נישואיה נדחו בכמה שנים. בעלה ליפי, אבא של פאלי, היה כפי הנראה אדם נערץ, שסיפורים רבים הסתובבו סביבו בכפר. אידה אמרה תמיד שהוא היה עשיר, אבל לך תדע מה זה היה עבורה עשיר. אולי שאכל כל יום שישי מרק עוף ודג ברוטב אגוזים עם חלה מתוקה. (אגב אתם מכירים את המתכון של קרפיון ברוטב אגוזים). מלווין בוודאי הייתה אישה נאה מאד, מרשימה כפי שכתבתי בסיפור הראשון, כהת עור עם תווי פנים יהודיות. אגב, מבחינת מראה ניתן להבחין אצל האחיות בין תווי פנים של סבתה יוזפין, שלפי ההורים שלה היו מאד סלאוויים, בהירים ועם עיניים כחולות, והצד שני אדולף כפי הנראה היה מאד כהה, כך לפי עדותה של אידה. הוא היה גם גבוהה והיא קטנה. זה שמעתי גם משדי. מלווין היא המייצגת את התווי פנים של אדולף בעוד אידה את יוזפין, גם אידה הייתה הנמוכה בין כולן, לכן כנראה הכובע המגוחך שעל ראשה בתמונה מהחתונה של רשקה, ואולי זה באה במקום הטורבן. בלנקה, רשקה ושדי הן קבלו תווי פנים משניהם. אגב התופעה של יהודים עם תווי פנים אירופיים מאד נפוץ, ובעיני פלא בכלל, שהיו עוד יהודים, כמו מלווין או פאלי שנראים כמו עירקים (: למרות שמוצאם מאירופה. זה רק מוכיח עד כמה היו היהודים באירופה מסוגרים בתוך עצמם גם אחרי שנפתחו הגטאות.

אולי כאן המקום לספר לכם את סיפור פגישתם של אדולף ויוספין. אדולף כפי הנראה היה סוחר נוסע, שהיה נוסע אחר עסקים בעגלה עם סוסים, מעביר סחורה כפי הנראה, או אולי סתם נסע לפגישה. אני רק מתאר לעצמי איך הוא יצאה מוקדם לדרך, בדרך עפר, בלי מכוניות, רק עם הולכי רגל, או רוכבי סוסים, ולפעמים גם בעלי עגלות. אגב היו עגלות למשא ועגלות לנוסעים, קלות כאלה צבועות בצהוב, אני עוד זוכר אותם מהילדות. בכל אופן הס סלמון היה האחראי על הגשר שמעל הנהר, כלומר היה לו בית ליד הגשר שעליו היה מחסום, וכל פעם שמשהוא היה מגיע אל המחסום, הוא היה פותח אותו וגובה דמי מעבר. כן היה זה עולם מאד שונה מהעולם שאנחנו מכירים. אני מתאר לעצמי שהעולם נתפס אחרת לגמרה. הכול היה לאט יותר, אבל היה זמן להעמיק בו. בכל אופן, כאשר קאופר אדולף הגיע לגשר, יוזפין הס, ילדה מתבגרת רצה לפתוח את המחסום, ובשל חיפזון לא רצתה לנעול נעליים, אז רצה אל הגשר בנעליים של אביה, שהיו כמה מידות גדולות עליה. לא ברור איך אבל אדולף מיד התאהב בה. ובזכות הגשר הזה, המחסום, והנעליים הגדולות בכמה מידות אנחנו כולנו בעולם הזה.

פרק ד’

כאמור מלווין איחרה בבחירת החתן, והתחתנה יחסית מאוחר לאחיות האחרות, עם ליפי לווינגר. ליפי לווינגר כפי הנראה לא היה עוד אחד מיהודי הכפר הורנה סליבי. לדיברי אידה הוא היה עשיר לפני המלחמה, אבל כאמור עשיר כפי הנראה זה לא היה לפי המוסגים של היום. בכל מיקרה על ליפי הסתובבו הרבה אגדות, ואידה לא אחת סיפרה לי עליו. אני זוכר רק שני סיפורים עליו, שגם אלה הזכיר לי ינקל נויהאוס מירושליים, בן של ארנה ונכד של אגנץ קאופר, עליהם דיברתי מקודם, שהוא בעצמו סיפר לי את סיפור הנצלותו המדהים יחד עם אחיו, כאשר שניהם זעתותים, הוא בין 4-5 ואחיו לאון בין 6-7 מתגלגלים לבדם למחנה רוכוז בבודפשט, כאשר אמם ארנה מסתתר בבודפשט ואביהם באיזה מקום אחר בדרם סלווקיה. שני הילדים הקטנים האלה, בורחים ממחנה ריכוז, וניצולים בארך פלא תוך הרפתקאות מדהימות, שקשה להעלות על הדעת שאומנם קרו. עדיף היה שאת הסיפורים על לווינגר  יספרפאלי לווינגר בנו, שיש להניח ששמע עליו, ודבי לווינגר טיכר, שהיא חברה פעילה בפורום זה, וכאשר כתבתי לה באנגלית על הסבא שלה, היא אישרה את הסיפורים ויש לה עוד באמתחת. היא וודאי תכתוב באנגלית, ואני תקווה שימצא מתנדב שיתרגם לנו את הטכסט שלה. בכל אופן לווינגר ליפו שהיה חולה שחפת ונפתר עוד בטרם נולד פאלי, שהוא אברהם לווינגר הצעיר, ומלווין המסכנה התאלמנה. (ידעתם למה גם פאלי וגם אימי הם אברהם, ואפילו אני קוראים לי לתורה בשם העברי מנחם אברהם בן אפריים. אם לא ניחשתם, אז בגלל שאדולף קאופר קראו לו בעברית אברהם). לדעתי גם בגלל מחלתו של ליפי, מלוון לא עלתה ארצה, ונתקעה בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית כמו גם אידה, שהיא לא עלתה בשל חוסר ההחלטיות שלה, ואי יכולתה לשכנע את אבי לעזוב את העיירה בה הוא נולד. אבל בסך הכול לא היה קשה להתנגד לעליה, הרי היא המשיכה מסיום מלחמת השחרור עד סוף 1949, כאשר עלו הקומוניסטים לשילטון וסגרו את גבולות המדינה שנשארו סגורות בערך 12 שנים.

מלווין אחרי זמן מה פגשה באלמן אחר, וזהו פרידמן ווילי, שהוא בעצמו עבר טרגדיה נוראה אחרי המלחמה, שאפילו אני נחרד מלספר עליה, ואשאיר את זה לשי או וורד להחליט אם הסיפור ראוי לפירסום, בכל אופן בשני הצילומים האלה;

רואים את מלווין כבר בהריון. אני כאן בין ארבעה, פאלי בין שלוש, עליזה בת שש, כלומר זה היה בשנת 1953, והצילום הוא מהטיילת המפורסמת של קרלווה ווארי עירה של 12 מעיינות מרפא.

ווילי פרידמן היה חזן בבית הכנסת של הקהילה היהודית, שאפילו בשנות השישים, כאשר ביליתי אצלם קיץ שלם, בימי שישי היו בו מאות מתפללים. אגב הפרידמנים, כלומר, ווילי, מלווין, פאלי, שי וורד, התגוררו בבנין הקהילה, איפה שהתגוררו רק משפחות יהודיות. הבניין עמד על הטיילת שמולה אנו מצולמים, כלומר הם חיו בלב העיר היפיפייה הזאת, אם משהו מכם ביקר בה וודאי יסכים איתי.

אגב אם חשבתם שנגמרו הטלאות של מלווין אז טעיתם, כמה שנים אחרי ביקורינו בקרלווה וורי, עצרו הקומוניסטים את ווילי והאשימו אותו בציונות (זה אני יודע בגלל שהיה אסיר ציון). אני לא בקי בפרטים, אבל נדמה לי שמעשיו היו קשור לחלוקת כספי ג’וינט בין יהודי הקהילה. כמובן אצל הקומוניסטים הכול היה אסור, ובטח התעסקות בדולרים שהגיעו מארה”ב, ואפילו למטרות צדקה (ג’וינט אגב זה לא חשיש זה אירגון סוציאלי יהודי אמריקאי, מי שלא יודע). ובשנה הזאת שי שהיה בערך בין ארבעה, הגיע אלינו וגר אצלינו בערך חצי שנה. אני לא זוכר הרבה חוויות איתו רק שהיו לו נעלי חורף מעור קשה וסוליה עוד יותר קשה, וכל פעם שרבנו, וזה היה בערך פעם ביום, בעט לי ברגל בנעליו הקשות.

הצילום שבהמשך הוא צילום שלי כאשר היה טורי להיות אצל מלווין, בגלל שאסרו הפעם את אבי.  לעומת ווילי שאותו עצרו בשל מעשים פילנתרופיים, את אבי עצרו בשל עברה כלכלית, כלומר שהוא קנה מצבה ומכר אותה למישהו אחר תוך כדי עשית רווח. אצל הקומוניסטים זה נחשב לפשע. ווילי כבר השתחרר מבית סוהר, אבל אסרו עליו להיות חזן שוב, ובמסגרת מדיניות שיקום האסר, חייבו אותו לעבוד עבודת סבלות במפעלי מיים של קרלווה וורי. אני זוכר שביקרנו אותו שם, והוא היה צריך להרים צינורות מיים מבטון וממתכת. ביקורי זה היה בשנת 1960, או אולי 59.

כפי שאתם רואים, חיינו למרות הכול חיים די נורמאליים, התרחצנו בנהר, שיחקנו כדור רגל, ונדמה לי שעבור מלווין הייתה זאת אפילו תקופה די טובה. בכל זאת מספר שנים מאוחר יותר כבר עלו לארץ, עזבו את העיר היפיפיה, והחליפו אותה מרצון בשיכון של מורשה רמת השרון, כמו שעשו רבים מבין שרידי הקהילה היהודית של צ’כוסלובקיה, שניצלו את החלון הזדמנויות שנפתחה בין השנים 1962-1966 , כאשר שלטונות הקומוניסטיים שוב אפשרו ליהודים לעזוב, ולעלות ארצה.

פרק ה’ ינו.

בפרק זה הייתי רוצה לספר לכם על ינו, האח השני לאח הבכור, קלמן. אבל לפני כן עלי לספר על משפחת הס, שזאת היא משפחת הסבתא שלנו, סבתא יוזפין. אגב שמתם לב לשמות של הבנות והבנים? בלנקה, אידה מלווין, רשקה, אירן (שדי), קלמן ינו (אויגן), אפילו פרי שזה אלפרד, יוזפין ואדולף, איגנץ וארנה.  אולי אתם לא מודעים לזה, אבל כל השמות מקרינים אצילות, והיו נפוצות בקרב האצולה הגרמנית וההונגרית. בזה הם כפי הנראה נבדלו מהאיכרים שהתגוררו בשכנותם בכפר. היהודים מחד היו בזויים בעיני הנוצרים, אבל בעיני עצמם הם היו נאצלים, ולא רצו להרגיש שייכים לעמך, למרות היותם עניים לרוב. גם השם של ינו, הוא התרגום ההונגרי של השם איוגן (אגב את שמי קיבלתי בעקבות ינו), או יוג’ין באנגלית, או אוז’ן בצרפתית, הינו שם יווני שמשמעותו גזע אצילי או EU_GEN הגן, הוא גזע, וה”יו” מבטא כפי הנראה את האצילות ביוונית.

בכל אופן אותו הס שלמון, שאת תמונתו אני מצרף כאן התגורר באזור פיאשטני, עיירת מרפה שלאחרונה מרבים הישראלים לנפוש בה. להסים היו מספר ילדים שאני יודע על שלושה מהם, יוזפין הסבתא שלנו, הדודה ברטא, שהייתה קרובה כפי הנראה לסבתא שלנו, וג’ולה בצ’י שהיה עורך דין. אידה סיפרה, שהייה מאד עשיר לפי המושגים שלה. פעם כילדה ביקרה אידה בביתו עם אימה שלה, והייתה צריכה להוריד את נעליה לפני שנכנסה לבית, כדי לא ללכלך את השטיחים. היא תארה בפליאה את תחושת הרוך, שחשו כפות רגליה הקטנות, כאשר שקעו בשעורות העבותות של שטח הפרסי.

המוכרת יותר במשפחה הייתה דודה ברטה, שהייתה קרובה לג’וזפין, כפי הנראה גם לפי הגיל. היו לה 6 ילדים, ארטור, פיליפ, אוסקר, ארנקה, אילונקה, וגיזי. לבעלה קרוא שטרן, וכפי הנראה היה הרפתקן או HOCHSTAPLER כפי שקרוא לאנשים כאלה בתקופה הזאת. אידה בלחשושים, תוך הסתרת יותר מגילוי, סיפרה שהוא עזב את ברטה עם הילדים, הסתובב בבודפשט, ואפילו באזור העיירה שאני נולדתי בה, ואולי אפילו הייתה לו מאהבת. הוא נפטר בשנות הארבעים המוקדמות מוות טבעי ואף יש לי קבר איפה שהוא. לעומתו ברטה יחד עם גיזי נספתה באושוויץ, בעוד פיליפ, אוסקר, ארטור ואילונקה הסתתרו בבודפשט וניצלו. ארנקה כפי שכבר סיפרתי לכם שרדה את אשוויץ, למרות שהייתה בין הראשונים שנלקחה לשם, עוד בשנת 1942. היא הייתה בין הראשונים שנלקחה לאושוויץ והייתה בין מקימיה, אם אפשר את זה לכנות כך. בזכות מעמדה במחנה, בעצות סיעה לחמשת האחיות לעזוב את אושוויץ עם משלוח עובדים לברלין שכפי הנראה זה גם הציל אותן. מחמשת השורדים של ילדי ברטה, חיים היום הבת של פיליפ, שחיה בברטיסלווה כגויה לכל דבר ולא ממש מודעת למשמעות היותה יהודיה. אבא שלה פיליפ היה אגב קומוניסט, וחי בבודפשט עוד לפני מלחמת עולם השנייה, וכפי הנראה היה רגיל להסתתר מפני השלטונות. לכן גם ניצל והציל את האחים אוסקר וארטור, ואת האחות אילונקה. אחרי המלחמה קיבל תפקיד בכיר, נדמה לי של סגן שר בממשלה הקומוניסטית, אבל בתקופת משפטי ראווה של שנות החמישים סולק מתפקידו, יחד עם סילוק כל היהודים מעמדות מפתח. את  הבכירים ביניהם אף הוציאו להורג. משפטי SLANSKY מי שמכיר, ומי שלא מכיר יכול להסתכל על הסרט הנהדר של איב מומנטן, שמדבר על התקופה.

http://www.amazon.com/The-Confession/dp/B008DJGYXC/ref=sr_1_1?ie=UTF8&qid=1344693419&sr=8-1&keywords=yves+montand++Confession

אגב בשנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר כל המדינות הקומוניסטיות, כולל צ’כוסלווקיה, בציניות התנפלו על ישראל כדי לזכות באהדתם של הערבים, אידה יחד עם עליזה נסעו לבקר בארץ, ואחרי חצי שנה אידה חזרה לבד, משאירה את עליזה בארץ. יום אחד הלכנו לבקר את פיליפ, או יותר נכון את אשתו מילן, עמה אידה הייתה יותר קרובה, ואז פיליפ נזף בה ואמר, “נו מה, שלחת את הבת שלך לישראל?!?”. קומוניזם, כמו הרבה אידיאולוגיות או אמונות טוטליטריות, היא מחלה כרונית שאין לה רפואה.

 קצת גלשתי בסיפורים אז הבא נחזור לינו, שכאמור נולד מיד אחרי קלמן ועוד לפני בלנקה, כלומר בסביבות שנת 1910. ג’וזפין הסבתא שלנו כאמור מקורה מסביבות פיאשטני, אזור בו לא דיברו הונגרית אלא סלובקית וגרמנית. היהודים שם גם לא היו מאד דתיים, וכפי הנראה גם אדולף לא היה דתי במיוחד. הוא וודאי לא למד בישיבה ואולי אפילו היה בתהליך של הפיכה לחילוני גמור, כמו שזה היה אצל רוב היהודים באוסטרו הונגריה לאחר האמנציפציה, שאפשרה להם לחיות במונרכיה כמו כל אזרח.  כפי הנראה חזרתו לדת של סבא אדולף קרה, כמו שקרה לרבים אחרים, (כולל לסבא שלי מצד אבי), בעקבות הזוועות של מלחמת עולם הראשונה, שייצרה שוק תרבותי ואמוני אצל כל האירופאים. כאן עלי להסביר, שלפני מלחמת עולם הראשונה אירופה היתה בתהליך של ליברליזציה פוליטית, שלום שנמשך 40 שנה, וצמיחה כלכלית מתמשכת שתחילתה עם שינויים הטכנולוגיים והמצאות מדעיות, שעד היום קובעים את אורך החיים שלנו. להזכיר רק מעט מהם, רוב תיאוריות של אינשטיין נכתבו אז 1905-1907, כולל המצאת הנוסחה המפורסמת  E=MC2, תורת היחסים הפרטית (את הכללית פיתח מאוחר יותר) המכונית התחילו להיות מיוצרים ב- 1895, הרדיו, טלפון, נורות חשמל, חשמליות כאמצעי תחבורה, ראשית המצאת התעופה, ועוד, ועוד. כל אלה נוצרי מסוף המאה תשע עשרי ועד מלחמת עולם הראשונה. הייתה זאת תקופה של מהפכה, שלאחר המהפכה תעשייתית הראשונה שהונעה בעיקר על ידי בניית רכבות ורישות אירופה וארה”ב במסילות ברזל, שרובו הסתיים בשנות השבעים של המאה תשע עשרי. האירופאים האמינו שקידמה מדעית וטכנולוגית תפתור את כל בעיות האנושות, ושלא יהיו עוד מלחמות, הרי כלכלית נראתה בלתי אפשרית, וודאי נוגדת כל היגיון. (הם בתמימותם האמינו בהגיון).

מלחמת עולם הראשונה, פרצה באופן בלתי צפוי לחלוטין, ובעוצמה ומהירות בלתי נתפסת. תוך מספר שבועות מפרוץ המלחמה נהרגו כמיליון חיילים בגלל המצאה אחרת של התקופה, מקלעים אוטומטיים, שהגנרלים לא הבינו את משמעותו האסטרטגית של הכלי הזה. (קצת דומה למה שקרה לצה”ל במלחמת לבנון השנייה עם הטילים של חזבאללה). אין להתפלא שהמלחמה הביאה שוק פסיכולוגי נוראי. הדוגמא המוחשית ביותר אולי לשינוי הפסיכולוגי הזה, היא אירועי פרעות קישינב ב- 1903, שהעמיד את כל העולם היהודי, וגם הלא יהודי על הרגליים, ובעקיפין הביא לעליה שנייה ותחיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. בפרעות אלה נרצחו 49 יהודים והעולם נזדעק. היה זה עולם אחר, עולם שלפני מלחמת עולם הראשונה, בו רצח נחשב לפשע ולא לגבורה.

כל הסיבוב הזה סיפרתי רק כדי להמחיש לכם את משמעות הסיפור שסיפרה לי שדי, שכאשר ינו הגיעה למצוות, משום מה הסבתא שלנו יוזפין לקחה אותו לניטרה, עיר יהודית בסלובקיה, עם ישיבה מאד מפורסמת.  כאשר היא רצתה להיפגש עם רב הישיבה, הבויכרים לא נתנו לה להתקרב אליו. אז היא ביקשה מהם לומר לרב, שהבת של סלמון הס מפיאשטני רוצה להכניס לישיבה את בנה. תגובת הרב לא איחרה לבוא, הוא אמר, “אם כבר הנכד של סלמון הס באה ללמוד בישיבה, אז מתקרבים ימות המשיח”. כך ינו הפך להיות בכור ישיבה למופת, עילוי ואף נשלח לישיבה אחרת בהוסט, עיירה יהודית במזרח צ’כוסלובקיה, שהיום היא חלק מאוקריינה, ללמוד אצל הרב דושינסקי. צירוף מקרים מעניין הוא, שכאשר שירה חרל”פ ביקרה אצלנו בפרג עם ידידתה, אותה ידידה לפי הבנתי צאצא של משפחת דושינסקי. כאשר בשנות השלושים הוזמן הרב דושינסקי להקים בירושלים ישיבה, הוא בחר במספר  תלמידי ישיבה מצטיינים שיהוו גרעין בסיס לישיבה. ביניהם היה גם ינו. לצערנו הסבא שלנו לא נתן לו לעזוב בנימוק, שכל המשפחה תהיה ביחד.

אידה הייתה מספרת עליו, שכל בוקר שהלך לישון היה מניח קערת מים ליד המיטה שיוכל לומר את ברכת נטילת ידיים טרם יצעד שבע צעדים. אני זוכר נכון את המצווה הזאת? הוא אף התחתן בזמן המלחמה בתמונה להלן רואים אותו עם אשתו שחייה בארץ.

גבר נאה, אינטלקטואל יהודי. באחד הראיונות שערכתי ליהודים ששרדו את השואה מדוניסקה סטרדה (עירה בה גדלתי), אחת היהודיות, שלמשפחתה הייתה חנות לבשר כשר, זיהתה אותו כאחד, שבאה לבדוק בשנות המלחמה את הכשרות של החנות שלהם.  שיהיה זכרו ברוך.

Leave a Comment

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

EugenR Lowy עוגן רודן

Thoughts about Global Economy and Existence

Kaleidocyte

When 140 characters isn't enough

Footnotes to Plato

because all (Western) philosophy consists of a series of footnotes to Plato

Believe or Doubt?

Is it reasonable to be a Christian these days?

Patrice Ayme's Thoughts

Morality Without Intelligence Makes As Much Sense As Will Without Mind. Intelligence Is At The Core Of Humanism.

How to Be a Stoic

an evolving guide to practical Stoicism for the 21st century

Forwardeconomics

An evolutionary think tank

pshakkottai

Just another WordPress.com site

Richard Brown

The usual phlegm and philosophy

%d bloggers like this: