Skip to content

זיכרונותיה של אידה

21/08/2010

זיכרונותיה של אידה

הקדמה

אימי נולדה ב-1914 במשפחה יהודית ענייה באוסטרו- הונגריה, קרוב לודאי באחת התקופות הנוראיות ביותר של ההיסטוריה האנושית- תחילת מלחמת העולם הראשונה.

היא קבלה חינוך בסיסי ביותר בבית ספר יסודי, כי כבר כילדה הייתה צריכה לעבוד בשביל פרנסת משפחתה. אך בשל היותה סקרנית ומלאת רצון לדעת היא תמיד אהבה לקרוא ספרים, ואחרי שאנו הילדים עזבנו את הבית, היא הלכה ללמוד בבית ספר ערב ואפילו קבלה תעודת בגרות בגיל 60.

למרות מבנה גופה הקטן והעדין הייתה לה סיבולת מדהימה, רצון עז לחיות בכל תנאי – אשר אני איני בטוחה לגבי עצמי…

עוצמת הנרטיב (הסיפור) שלה הנו בפשטותו, והאמיתיות הבסיסית שלו.

כשהיינו ילדים קטנים היא הייתה מספרת לנו סיפורים מהתנ”ך ומאוחר יותר היא סיפרה על החיים שלה ; לאומת אבינו, אשר עצר את סבלו באבל אילם וזעם של תסכול.

לתבונתי הילדותית הסיפורים של אימי היו סתם סיפורים ולפעמים לא הייתה לי סבלנות ופתיחות לב להקשיב להם שוב ושוב – כי היא בכל פעם הזכירה לי את הייסורים והיגונות של חייה- בהשוואה לחיים הקלים שלי.

בעבורה- אל היו החיים שלה- מלאים קשיים, תלאות ומחסור, אך גם אהבה, כבוד ונאמנות להוריה; מלחמת הישרדות בסיסית ביותר; לפעמים ניצחונות של אומץ לב, ערמומיות, גניבות קטנות וגם הקרבה עצמית במצבים של סכנת חיים.

סיפור חייה הנו אחד מאלפי העדויות של הישרדות יהודים פשוטים בזמנים הנוראיים ההם.

באיור הסיפור שלה ניסיתי לתת ביטוי לקונטרסט בין הזוועות של השואה לעצב הפנים שלה ועיניה המעידות… בכמה מהאיורים ניסיתי לתאר אירועים מהילדות שלה.

לצערי אולי זה כבר מאוחר מדי בשביל אימי לקבל סיפוק מהספר הזה – אני מודה, זה לקח לנו- לאחי עוגן ולי זמן רב מדי להגיע למימוש שילום החוב לחיים של אימנו.

למרות זה, מטרת ההוצאה לאור של ספרון זה הנו להוסיף לתיקון שלנו… בשביל ילדנו וילדי ילדנו לדעת… להיות מודעים… לתת כבוד… להודות…

חנה עליזה לוי עומר ירושלים, פברואר 2009

עוד לפני 40 שנה בברלין במחנה עבודה רציתי לכתוב יומן. הצלחתי להשיג עיפרון ואיזשהו נייר כי שם באמת היה מה לכתוב, הרי שם לכל יום היה המחזה המחריד שלו. אין סופר אשר לאחר מכן היה מסוגל לתאר את הדברים האלה באופן אמיתי, את כל מה שאז הרגשתי בעצבים שלי, עברתי על בשרי והייתי עדה ל- באושביץ.

התחלתי לכתוב כבר בברלין, אך מיד הבנתי שזה מהוה סכנת חיים: כל פעם היו עורכים פשיטות על הגוף ועל המיטות שלנו, לא היה מקום איפה להחביא משהו ונאלצתי לוותר על התכנית. כעת אנסה להעלות מזיכרוני, במיוחד בשביל הילדים שלי, כדי שיהיה להם איזה שהוא מושג, איך ומה היה אז ומדוע לא יכולנו להתגונן.

אתחיל בכך שנולדתי בכפר יחסית גדול בשם פלשו סאלי. הורי התגוררו כאן עד הסוף, עד שהגלו אותם יחד איתנו, הבנות שלהם. האחים שלי גויסו לעבודת כפיה, שם אחי הגדולים מתו. אחי הצעיר הצליח לחזור הביתה וגם אנחנו, חמש הבנות אשר היינו ביחד כל הזמן מאושביץ ועד סוף המלחמה.

אבי היה במלחמת העולם הראשונה בשדה הקרב מהתחלה עד הסוף. כאשר הוא גויס, נפלו זמנים קשים על אמי. היא הייתה צריכה לדאוג למשק ולנות, כי לאבי היה עסק יחד עם אחיו הצעיר. כאשר אבי גויס, העסק היה אמור להמשיך להיות משותף, אך לאמי זה כמובן היה מאוד קשה להשגיח שהיא לא תרומה. כאשר המלחמה נגמרה, אבי חזר הביתה ומצא התרוששות מוחלטת של משפחתו, כי היחיד שהתעשר היה דודי. לאמי המסכנה היה חשוב רק שהוא שרד את המלחמה וחזר שלם ובריא. ההורים שלה עזרו לאבי להתחיל הכול מחדש, כמובן אחר המלחמה היה מצב קשה מאוד.

אוסטריה הפסידה את המלחמה, המלכות התפרקה, את סלובקיה הדרומית הפרידו מהונגריה, הממסד השתנה לגמרי. אני יודעת מאימי היקרה שיותר מאוחר היה טוב יותר,כי נוצרה מדינה דמוקרטית של צ’כוסלובקיה עם הנהגתו של הנשיא מסריק.

*


את הזיכרונות הקודרים האלה אני מעלה בישראל, אבל אני חשה כאילו זה קרה אתמול.

*


אתמול ישבתי בתחנת אוטובוס, על ידי ישבה אישה אחת והסתבר שהיא גם ממוצא הונגרי, אך יתר על כך, הוריה נולדו ב-דונא סרדאהי ושם היה חי קרוב משפחה שלה בשם דיאמנט. על זה אני עונה שמשפחת דיאמנט חיה ב- סאלי והם עזבו את הכפר, כי הם איבדו שם את אחד מהבנים שלהם בנסיבות טרגיות. “כן, כן”, אומרת היא, “בדיוק כך סיפרה לי אימי. כמה העולם קטן, כנראה יש אמת באמירה העתיקה הזו”.

כעת אנסה להעלות מה בעצם קראה ב- סאלי יום אחד באוגוסט.

באמצע הכפר היה נהר קטן, בשם דודואג, מעליו גשר, שם הנהר היה הכי רחב. בקיץ הילדים שם שיחקו ושחו במים, אך המקום שימש גם בשביל רחיצת סוסים.

באותו היום הרבה ילדים שחו במים, ביניהם גם ילד יהודי, ממשפחת דיאמנט. באו שני בחורים לרחוץ את הסוסים, הילדים ברחו לכל הכיוונים, אך ההם הכירו את הילד היהודי, הלכו אחריו ולפי עדי ראיה הם הטביעו אותו.

האיכרים כמובן העיזו רק ללחוש על כך (מכיוון שהבחורים היו הבנים של בעל האחוזה, לא הייתה שום חקירה, כאילו זו הייתה תאונה מקרית). המשפחה אחר האירוע העצוב הזה עזבה את הכפר ועברו ל- דונא סרדאהי. על המקרה נפל מסך, אף אחד לא דיבר על זה יותר. האנשים רצו לשכוח את זה, אך הגורל רצה אחרת. המשפחה ההיא של בעל האחוזה הייתה גרה בקצה של הרחוב שלנו, היו להם שלושה בנים, קראו להם קובאץ’. אני כבר לא זוכרת, אחרי כמה שנים קרה המקרה הזה עם המשפחה הזאת, אשר אנסה לתאר כאן בצורה מובנת. בכפר היה נהוג לישון באורווה, על קרש אשר היה אחוז בקורת התקרה, כך שמרו על הסוסים, כדי שלא יזיקו אחד לשני. מי שישן שם, תפקידו הראשון בבוקר היה לבדוק האם הכול בסדר עם החיות ורק אחרי כן נכנס לארוחת הבוקר. בוקר אחד חיכו הרבה זמן לאחד הבנים, אך הוא לא נכנס.

מסתכלים ורואים אותו מת על מיתתו. הסתבר שבלילה קודם לכן היה ויכוח בין שני האחים (גם זה קרה באוגוסט). הכי מוזר במקרה הזה ששנה לאחר מכן בבוקר אחד ההורים מצאו גם את הבן השני מת. ערב קודם לכן לא היה לו שום דבר, לא התלונן על כלום. כמו בסיפורי עם – האשם מקבל את עונשו- לצערי את זה לא ראינו עם הרציחות מאוחר יותר.

 
כפי שהזכרתי קודם, אבי לפני מלחמת עולם הראשונה היה עוסק במסחר דגן, היו לנו מחסנים ענקיים מאחורי הבית, לרוב מלאים תבואה עד התקרה. אחרי המלחמה התחיל מחדש, אך הפרנסה הייתה דלה ומשום כך היה צורך לפרנסה ממקור אחר. אחי הבכור כבר הלך לבית הספר ב- פושטיין ומאוחר יותר גם עבד שם. לפני שהוא למד, היה גר אצל הסבים שלנו ויחד הם דנו, איזה סוג פרנסה הייתה מתאימה למשפחתנו. אחר התלבטויות רבות קנו ממישהו מכונה ליצור מי סודה, אשר סבלנו ממנה המון לאחר מכן. קודם כל, המכונה הייתה כזו כמו איזה סוס עקשן, או שלא משכה את המים, או שלא היה אפשר לסובב את הגלגל, לפעמים המים הותזו חזרה. כמובן את הגלגל היה צריך לסובב ידנית. כל שבוע שלוש- ארבע פעמים היה צריך לעבוד איתה ואז כל המשפחה התגייסה, כי היינו מתחלפים כדי לסובב את הגלגל.


מאוחר יותר, כאשר הצטרכנו להפסיק עם מסחר הדגן, כי בערך ב-1930 זה נעשה ממשלתי, נאלצנו להתקיים רק מייצור הסודה. בכפר היה עוד יצרן של סודה, אשר התעסק בזה כבר הרבה לפנינו. קרוא לו בדץ’, הייתה לו גם חנות משגשגת, אשר אשתו ניהלה, כי הוא היה חזיר שיכור. סבלנו ממנו הרבה. בכפר היינו מובילים את הסודה לבתי המרזח לרוב על עגלה, אך הרבה פעמים סחבנו את הבקבוקים ברגל, מה שהיה מאוד קשה, במיוחד בחורף; הידיים שלנו קפאו לראשי האלומיניום של הבקבוקים, אז עוד היו מיצרים את הסודה בכאלה. קרה גם שבדרך הבקבוק התפוצץ בידיים שלנו וזה גרם לנו לבהלה ענקית חוץ מהנזק הגדול, כי את בקבוק הסודה היה צריך למלא 20 פעם רק כדי להחזיר את מחירו. אך הייסורים לא נגמרו בכך, היה שם עוד המתחרה, יצרן הסודה הנוצרי, אשר ריגל אחרינו כשסחבנו את הסודה לבית מרזח (כי הוא זעם שהם העדיפו לקנות מאיתנו ולא ממנו). הוא היה חוטף את הבקבוקים מהידיים שלנו: “זה שלי, הכל שלי”,אמר ולקח הביתה (כמובן היה שיכור, אבל לרוב הוא עשה את עצמו כאילו הוא שיכור, עם זה הוא התכסה). ואנחנו חיכינו לראות כשהוא לא היה בבית, ואמרנו לאשתו מה עשה בעלה. האישה הבינה ותמיד החזירה את הבקבוקים, היה אפשר להבחין, כי שם היצרן היה חרוט בראש המתכת.

את הדברים האלה אי אפשר לשכוח, הרי היינו ילדות קטנות והרבה פעמים בכינו מחוסר אונים. מאוחר יותר היינו מובילים את הסודה גם לכפרים סמוכים אחרים.

בקושי מלאו לי 16 שנים כאשר עזבתי את הכפר, הלכתי לעיירה סמוכה, גלנטה לעבוד במשק בית אצל משפחה, לעזור בחנות, וכל מה שהיה צריך לעשות, כי עדין לא היה לי מקצוע. שם הייתי שלוש שנים, אחרי כן למדתי לתפור יחד עם אחותי מלבין, וכאשר היה לנו קצת ניסיון בתפירה, עברנו לעיירה גדולה יותר – נד’ סומבאט. כאן שכרנו דירה ופתחנו מתפרה. כמובן כל התחלה קשה, אך אנחנו די מהר הסתדרנו, בהתחלה לא ביקשנו הרבה, אבל כשראינו שהעסק מתחיל ללכת, עברנו לרחוב הראשי; “אחיות קאופר” היה כתוב על שלט המתכת מעל השער, פתחנו סלון ותפרנו עבור יותר כסף.

באותם הזמנים רוב האנשים האחרים חיו יותר קשה, ואלינו הכסף נשפך, זאת אומרת התחלנו להתעשר, זה נכון שעבדנו יום ולילה.

לצערנו לא יכולנו להנות הרבה זמן מהשגשוג, המצב הפוליטי לא אפשר כדי שנחיה בתנאים נורמאליים.


ב-5. לנובמבר 1938 נפלה המהלומה, זה היה ביום שישי.

כבר חודשים לפני כן הייתה התרוצצות גדולה בעיר, כולם היו בהתרגשות גדולה, כי היה גיוס כללי, העיר הייתה מלאת חיילים, זה נראה כך שצ’כוסלובקיה תתחיל במלחמה נגד היטלר.

כולם הקשיבו לרדיו, חיכינו במתח לחדשות, עדיין קיווינו שלא הכול ילך לאבדון, סמכנו על הממשלה שלאחר גיוס גדול כל כך הם לא יפוצצו את הכול.

מה שנוגע ליהודים, אנחנו היינו מעדיפים להילחם, כי חשדנו שזמנים רעים מאוד מחכים לנו אם היטלר יכנס. בסוף בנש בכל זאת לא נכנס למלחמה נגדו, למרות שכמה ימים לפני-כן הוא עוד דיבר ברדיו, זאת אומרת נתן נאום מאוד מרגש אשר נשמע כך: “עמי היקר, אנחנו לא ניתן את המדינה שלנו, יש לי עוד “פלאן” (תוכנית)” וכן הלה…כמה ימים אחרי-כן הוא טס לאנגליה והיטלר נכנס לארצנו ואחר כך העיתונים לעגו לו שכן, זה היה “הפלאן” הגדול – אארופלאן (אווירון- משחק מילים). שמענו על התוכנית שהוא התכוון להתאחד עם הפולנים נגד היטלר אך הפולנים בסוף לא הסכימו לזה.

אם כך האסון התחיל עבורנו בנובמבר כמו מפולת שלג אשר לא היה אפשר לעצור.

ביום שישי אחד, בעצם בלילה בשעה אחת דפקו בעוצמה בדלת של דירתנו בנד’ סומבאט- איפה שגרנו עם אחותי; אנו מבוהלות מהשינה שואלות מי זה, על מה שעונים בצעקה גסה “משטרה, לפתוח! מיד תתלבשו ובואו איתנו!” לא נאמר לאן. ללא דבר לקחו אותנו לבית העירייה, כאן כבר היו יהודים רבים עם ילדים קטנים דחוסים בצפיפות רבה; אנחנו מחאנו שיש לנו רישיון לקחת את החפצים שלנו, כי כבר שמענו שאת האזורים ההונגריים מפרידים מסלובקיה (הכפר שלנו גם נפל בצד ההונגרי), אבל לא ציפינו לכזו התייחסות ברוטאלית. לצערנו בהתרגשות הרבה לא מצאנו את הרישיון, למחרת מצאתי אותו בכיסי.

עם כך באותו הלילה דחסו אותנו לאוטובוס, לא היה לנו מושג , עם איזה מטרה, בסוף הם הורידו אותנו על יד הנהר דונאי, בקרבת הכפר אפרייש. גם אחינו הבכור היה איתנו, כי גם הוא עבד באותה העיר בחנות טקסטיל – אחי קאלמן, את מי שהנאצים לאחר מכן רצחו.

עם שחר התחלנו ללכת ברגל לכיוון ביתנו, זה היה בערך 11 קילומטר. הגענו הביתה בשבת בבוקר, לבהלה גדולה של הורינו, אף אחד לא הבין את זה, אז עוד לא ידענו שזה רק ההתחלה של הזוועות.

כפי שכתבתי, למחרת מצאתי את הרישיון ההוא בכיסי, וחזרתי איתו לנד’ סומבאט כדי להציל משהו ממה שהישגנו בעבודתנו הקשה. הדירה שלנו הייתה נעולה עם חותמת. נו, איך אני אתחיל עכשיו? ידעתי ששוטרי הלינקא שלטו על המצב, על כן הלכתי למשרד שלהם ושם הצגתי את עצמי ומה אני רוצה. הם גירשו אותי.

בכלל לא היה בכוונתי להשאיר את העניין ככה, התקשרתי למכרים אחדים עם השפעה, אך ללא כל תוצאה.

מה יכולתי לעשות? התפללתי, חשבתי ומצאתי מה לעשות.

בחצר בייתנו היה שוער בית גוי, אשר ידעתי עליו שהוא חבר במפלגת ההלינקא, נכנסתי אליו ואמרתי לו:”תראה, יש לי כאן סכום כסף שאני אתן לך, רק בבקשה בוא איתי למשרד של המפלגה.” הוא הסכים. הלכנו למשרד, הוא נתן לי בנימוס להיכנס לפניו ובירך אותם באופן שלהם, אם אני זוכרת טוב “נא סטראז’!” (על המשמר!). הם ענו בידידות: “כן, חבר, מה אנו יכולים לעזור לך?” על זה הוא הציג אותי: “הבאתי את ה”סלאצ’נא” (גברת צעירה) הזו”; אני הוצאתי את האישור, אשר הם כעת בדקו ברוח טובה ופלא פלאים, מאיפה שלפני חצי שעה זרקו אותי, עתה נתנו לרשותי שני אנשי הלינקא, אשר פתחו את הדירה שלנו, ועם אוטו, במחיר של קשיים רבים הצלחתי להוביל כמעט הכול הביתה.

כמובן, עד שהגעתי הביתה, עברתי תלאות רבות, כי הנהג היה חצי עיוור, הייתה לי איתו בהלה גדולה על יד העיירה סרד על הגשר מעל הנהר וואג. הגשר היה צר, ומולנו באה עגלה עמוסה בקש ואחריו אוטו ואנחנו באמצע הגשר; אני כבר הייתי מוכנה לגרוע ביותר, עצמתי את עיניי כדי לא לראות את האסון. אחר זמן מה אני פותחת את עיניי, לראות מה בעצם קרה ואני ראה שאנו עומדים על גדת הוואג; הנהג יותר בחושים שלו מאשר ראיית הדרך נסג אחורה וחוץ מהבהלה לא אירע לנו דבר.

בבית כבר חיכו לי בחרדה, רק קיוו שאפילו ללא תוצאות, אך אגיע הביתה. הם חיכו לי על הכביש ביציאה מהכפר; סוף, סוף בשעה עשר בלילה הגענו, הייתה שמחה גדולה; בעלה לעתיד של אחותי מלבין צעק: “אידה, את מטדור!”

כך פרנסתנו הייתה מובטחת שוב, אך אז עדין לא ידענו, שזה יהיה רק לעוד חמש שנים.


אחזור כעת שוב לזמן הילדותי. כבר הזכרתי שאבי (קראנו לו טאטא ) עשה סחר עם דגן; פעם קראו לו לרחוב שיקויה, שרוצים למכור דגן, ושיבוא לראות. (הרחוב הזה המשיך כשביל אל חורשה ירוקה יפה, שם היה מקום מפגש של הנוער היהודי בשבתות. היה שם אגם וסביבו עצים; ככה, עם המבט לאחור אני רואה שהיינו מאושרים שם).

בזמנים ההם שלושה האחים קאופר סחרו בדגן. באותם הזמנים היה נהוג כך שהאיכר מכר את תבואתו לסוחר, או שהוא לקח אותה לעיירה הסמוכה, גלאנטה, איפה שאולי יקבל עבורה בחצי קורונה (שם המטבע) יותר. פעם, דוד פרוש, האח האמצעי של אבי רצה לקנות את התבואה של משפחת סאבו, אבל האיכר היה עקשן ורצה יותר ממה שדוד פרוש לא הסכים: אז האיכר לקח אותה לגלאנטה, אך בדיוק אז ירד המחיר ובשוק הסוחרים הגדולים רצו לתת לו פחות, מאשר בכפר שלו. כמובן עכשיו הוא רצה שפרוש ייתן לו את המחיר של אתמול, מה שהוא כמובן לא הסכים, כך שהאיכר נאלץ להחזיר את תבואתו הביתה. על זה הוא נעלב אנושות. כמה ימים לאחר מכן הוא השתכר ועבר ברחובות הכפר תוך כדי צרחות נוראיות, עם סכין ענקית ביד: “נו, עכשיו אני אהרוג את היהודי!”

באותו הזמן עוד הייתה לסבתא שלי מכולת, לשם רצו השכנים בפחד גדול, ש”בא סאבו עם סכין גדולה, רוצה להרוג את בנך!”. פרוש לא היה בבית, רק האבא שלי, וסבתא שלי קראה לו בבהלה גדולה “למען השם”, מה יהיה עכשיו! אבי לא היה פחדן, אבל בכל זאת את אימו שלח החוצה מהחנות. באותם הזמנים את הפרג והאגוזים לא היו טוחנים אלא השתמשו במקבת; הייתה שם מקבת באורך כמטר, נשען על הדלפק, את זה הוא לקח קרוב אליו, הוא חשב שעם זה הוא יכה את הסכין מהיד שלו, כי כבר לא היה זמן לחשוב על משהוא אחר. הגיע האיכר בטרוף מחריד, אפילו לא ידע, שפרוש לא שם; בעצם זה לא היה לו איכפת; רצה להתקיף את אבי עם הסכין, אבי רצה להכות אותה מהיד שלו, אך זה יצא כך, שהיד של האיכר נשברה. האיכר, עם עלבון גדול לגאוותו, לעיני כולם, בבושה נאלץ לצאת ללא סכין, אך עם יד שבורה, ואת זה הוא לא שכח להרבה זמן.

הוא לא חשב הרבה מה לעשות, כי עוד הוא עמד לעליונה והגיש תלונה, זאת אומרת פתח במשפט נגד אבי. בדיון הראשון בית המשפט דן את אבי למעצר; בדיון השני הרופא השכן (אשר היה נוצרי) העיד, שהוא והרבה אחרים ראו איך האיכר באה עם סכין גדולה לבית. הדיון הראשון החליט שאבי היה אמור לברוח ולהשאיר שם את אמו הקשישה כקורבן.

את זה גם אני זוכרת, איך קראו לאבי (אותה המשפחה) שהם רוצים למכור תבואה, לקחו אותו למחסן, נעלו את הדלת, כדי להכות את אבי, אך הוא שם לב לכך, בזריזות פתח את המנעול והצליח לברוח; כך התוכנית שלהם עלתה בעשן. אני חושבת, אחר כך כבר לא הטרידו את אבי, ויתרו על הנקמה.

אני מתארת את המקרים הקטנים האלה רק כדי שלילדים שלי יהיה מושג איך היו החיים בגולה בזמנים ההם.

וכעת אנסה להעלות בזיכרוני, איך בעצם התחיל האסון האמיתי, אשר בהונגריה לא התחיל ב-1944 אלא ב-1939. זה היה אותו דבר בכל השטחים שהגרמנים כבשו. לפי תוכנית מדוקדקת, בהדרגה לקחו מבני האדם (מהיהודים) את אפשרויות המחייה והזכויות האנושיות. מרבים הם לקחו את הרישיונות המקצועיות ועסקיות שלהם (גם מאיתנו את רישיון יצור הסודה, היו רק מקרים מאוד יוצאי דופן, או שהייתה להם פרוטקציה והשאירו להם את הרישיון).

אך איך שהוא כל אחד עזר לעצמו. אחרי שההונגרים נכנסו – בעצם תפסו את האזורים ההונגריים אשר השתייכו קודם לסלובקיה, האנשים זרמו לכאן מארץ האם (מהונגריה), כדי לקנות כל מיני מוצרים, כי אצלם היה מחסור גדול והכול היה יקר. המדינה הייתה ענייה וחלשה מבחינה טכנולוגית. מאוחר יותר גם אצלנו כבר הייתה חסרה סחורה, רק בשוק השחור היה אפשר לקנות. זאת אומרת למי שלא הייתה חנות באופן רשמי, הוא עשה מסחר שחור. האחיות שלי גם סחרו בטקסטיל, כמובן באופן שחור, כך שהרוויחו יותר מאשר קודם לכן עם יצור הסודה, למרות שזה הלך בסכנה גדולה, כי אם תפסו מישהו, לקחו אותו, לא ידענו לאן (רק מאוחר יותר נודע לנו לאן הם הגיעו- למחנות ריכוז מסוימים).


מה שנוגע לי ואחותי מלבין, המתפרה הישנה נפסקה ופתחנו מתפרה בעיירה הקרובה דונה סרדאהי, שבעצם לא הלכה כל כך טוב כמו זו ב- נד’ סומבאט, אבל נשארנו שם עד לדפורטציה (הגליה). ניהלנו את בית המלאכה ללא רישיון, כמובן היינו בפחד מתמיד, כי לעתים קרובות היו ראזיות (פשיטות). עבדנו שם עם כ-6-8 בנות מתלמדות, תמיד נודע לנו מראש שמתכוננים לעשות ראזיה, ואז הבנות ברחו לכל הכיוונים. מי שצעיר, מהר עובר על התרגשויות כאלה; מיד שהסכנה חלפה, המשכנו בעבודה עד שהפריעו לנו שוב.

היו אפשרויות פרנסה עוד יותר מסוכנות מזה – לקחת אווזים מפוטמים ומנוקים מנוצות לפשט. כך היה אפשר להרוויח יותר. הרבה אנשים עשו את זה, למרות שעל הרכבות כמעט תמיד הייתה ראזיה. אחת מהבנות התופרות שלנו עשתה את זה גם, תפסו אותה בראזיה והיא לא חזרה יותר הביתה (רק באושוויץ פגשתי אותה הרבה יותר מאוחר, שמה מאדי, היום היא חיה כאן, על יד חיפה).


יכול להיות שמי שלא עבר את כל זה הוא מתפלא למה לא ידענו כלום על הדבר שנעשה מאחורי הקלעים. בעצם לפעמים פה ושם שמענו איזה דבר מה מחריד ובלתי מובן, אך מי יאמין; הרי אנחנו שמענו כל כך הרבה דברים יפים על הסופרים הגרמנים המפורסמים; אמי היקרה הייתה חיה עוד בממלכה האוסטרית והיא שיבחה את התרבות הגרמנית; מאז ילדותינו הכרנו את היצירות של שילר וסופרים גרמניים אחרים, כך שלא האמננו מה שאוזננו שמעו. פעם למשל בחור שהכרתיו, אמר לי שמהיהודים עושים סבון- נכון, זה מחריד אפילו לכתוב, יתר על כך להאמין. אני כל כך התרגזתי, שלא דיברתי איתו יותר, למרות שלצערי, זה היה נכון.

אני חושבת שמי שקורא את זה, גם לא יאמין, אבל גם בידי היה כזה, אני זוכרת, עם האות י. עליו; הרבה יותר מאוחר נודע לי המשמעות של זה.

שם באושוויץ לא היה אפשר להבין שום דבר, קרו שם דברים שלא ניתן לתאר; כאשר שאלנו את אלה שהיו שם יותר זמן – מה בעצם קורה כאן, הם ענו תשובות מתחמקות, אמרו רק שכאן אין חוקים – את זה גם לא הבנו.

גם לאחר המלחמה, כאשר אני בעצמי עברתי זוועות איומות, הייתי מעורערת נורא כאשר שמעתי על דברים מחרידים, וזה השפיע על גורל חיי גם ובאופן זה: גבר יהודי מפולניה אשר הכרתיו בפוז’ון’ , אשר היה גבר גבוה ויפה ומצא חן בעיני והוא רצה להתחתן איתי. הוא רצה להגר לאמריקה, במחשבה כבר הסכמתי שאתחתן איתו. בינתיים הוא סיפר לי את הזעזוע הנפשי שהוא עבר וראה באושוויץ במו עיניו, איפה שהוא שהה שלוש שנים. בין היתר הוא סיפר לי, איך קודם לכן הוא היה ירא אלוהים, אך לצערו אמונתו התערערה. באושוויץ הוא עבד בזמן האחרון כמסיק בחדרי הגז, ומה שראה שם, לא ישכח לעולם. הוא סיפר, שהוא היה צריך להסתכל, איך דחפו את בני האדם לתוך חדר הגז, עד שלא היה פיסת מקום, אך בחוץ עוד היו ילדים קטנים; הגרמנים תפסו את התינוקות והילדים הקטנים וזרקו אותם לתוך ההמון שבפנים, כמו איזה חתולים; למרות שאדם עם רגש בסיסי לא היה מסוגל לזרוק אפילו חתולים. מה שהוא אמר כל כך השפיע עלי, שתפסה אותי איזושהי אימה נוראית ולא יכולתי יותר לדבר איתו, כי כל הזמן רק חשבתי על מה שהוא ראה במו עיניו.

אחרי השחרור כבר ידעתי, את מה שעד אז לא רציתי להאמין, שאת הורי גם המיתו בגז. את אבי הבריא, החזק – אשר נלחם את כל מלחמת עולם הראשונה. זה היה בלתי יאומן, שאת אמי, אשר גם הייתה בריאה, רצחו סתם כך ללא שום סיבה.

הרבה פעמים זורקים לעינינו, למה לא התגוננו, ולמרות שהיה מי שהצליח להסתתר או לברוח, לנאצים היו נהלים חמורים, אשר ללא הרף ביצעו עד שהגענו למחנות.

אני לא רוצה לדבר על זה שגם אנחנו ניסינו, אך תמיד בא משהו באמצע, במיוחד זה שלא רצינו להשאיר את ההורים שלנו מאחורינו. לי לבד הייתה הזדמנות לברוח לא פעם, עוד בבית חרושת ללבנים ב-ארשק אויוור; אך אז הילדים, כמונו, היו מאד קשורים להוריהם.

בחזרה לחיינו קודמים, עוד לפני המחנה – אז היינו צריכים להילחם רק על המחייה. על זה כבר כתבתי שעסקנו בייצור סודה מתחילת שנות השלושים. בכפר לא הייתה הרבה צריכה למרות שהמים היו בלתי ראויים לשתיה בכמה רחובות, בעיקר בצידו השמאלי של הנהר. שם היה המתחרה המרושע שלנו שהייתה לו גם מכולת. הבן אדם הזה ואשתו לפי המושגים של אז נחשבו לאנשים מתורבתים. כמעט תמיד הוא היה שיכור, ובגלל זה

בתי המרזח העדיפו לקנות סודה מאיתנו, אבל קנו גם ממנו כדי שאנשים לא יגידו שהם קונים רק מהיהודים. זה הרגיז אותו מאוד והוא התנקם ככה שהוא אסף את הבקבוקים שלנו ולקח אותם. אנחנו יכולנו רק למלא את

הבקבוקים שהתרוקנו, כי הם היו מאוד יקרים; באותם הזמנים הראשים של הבקבוקים היו מעופרת ושם היצרן היה חרוט עליהם, על שלנו היה כתוב קאופר אדולף, הורנה סליבי (שם הכפר פלשו סלי בסלובקית). הרבה פעמים הוא חטף את הבקבוקים מהידיים שלנו, אנחנו היינו חסרי אונים, רק בכינו, מאוחר יותר הלכנו לאשתו, אשר הודתה שבעלה השיכור לא צודק והחזירה לנו את הבקבוקים.

בסוף הרופא האזורי עזר לנו, הוא ביטל את הרישיון של בדץ’ השיכור, כי הסתבר שהוא לקח את המים ליצור הסודה מהנהר דודבג, אשר היה מתחת לבית שלו; זאת אומרת הוא לא קיים את חוקי ההיגיינה הדרושים וזה עזר לנו כלכלית.

שם הרופא היה לובינגר, הוא היה רופא טוב במיוחד; לפי גרסאות מסוימות הוא חי לאחר המלחמה בארץ; אשתו חזרה לאחר המלחמה, וחיה בסלי; היא ידע על-כך שבעלה נספה במחנה.

רופא זה מאוד העריך את אבי אשר היה ידידו של החותן שלו אשר עבד כרואה חשבונות בחווה של בעל הקרקעות סולד. לחווה הזו שנקראה דוגוש אנחנו הובלנו את הסודה עם עגלה; באותם ההזדמנויות אבי היה נכנס למשפחה לשיחה קטנה, לדון בהתרחשויות של העולם, כי הם העריכו את דעתו של אבי.

לכפר היה נציג יהודי, זה היה גם פקיד אחד של סולד; הוא היה אדם עסוק מאוד וכך אבי מילא את מקומו; הוא יצג את היהודים בכפר בדרך כלל.


כאן אעמיד זיכרון לכבוד אמי היקרה, אשר היה לה לב רחב, רצתה לעזור לכל אחד, אפילו לאלה אשר כולם בכפר בזו להם – לצוענים; היא עזרה להם גם. הרבה פעמים באו אליה למכור משהוא, אך אם לא היה מה, אז בקשו ממנה הלוואה, למרות שכולם ידעו שהצוענים גנבו, שיקרו, אבל היא האמינה להם, תמיד נתנה להם משהוא. לפעמים הם הביאו קצת דגן, למכור ביצים, אשר נשות האיכרים סחבו מבעליהם, כדי שיהיה להם קצת דמי כיס, כי האיכר הכפרי אחז בכספו ביד צרה.


בכפר אחד בקרבתנו הייתה לנו קרובת משפחה מצד האבא, אשר שמה היה לובינגר. היא הייתה אישה בודדה ועצובה מאוד. את בעלה היא איבדה בנסיבות מוזרות מאוד, זאת אומרת הוא נעלם. ביום ראשון אחד הוא יצא לראות את שדה החיטה שלהם, כפי שזה היה נהוג ומשם הוא לא חזר יותר. מוזר שאז אף אחד לא חשב על מעשה פשע, לא היה עליו כסף, רק שעון זהב עם שרשרת, כפי שזה היה אז באופנה. בזמן ילדותי חשבתי עליו הרבה, מה בעצם קרה לו; מאז פגשתי כל כך הרבה פשעים שאני בטוחה שרצחו אותו גם.


כבר כשלושה חודשים לא כתבתי על זיכרונותיי, כי לצערי אירוע עצוב מאוד עבורי הסך את דעתי. בעלי, אשר חיינו יחד 38 שנים, במצבים קשים וקלים יותר, לטוב ולרע, אך תמיד החזקנו מעמד אחד לצידו של השני, ערב אחד, (יום רביעי, 24 באוקטובר,1984), הרגיש ברע ותוך כמה רגעים עזב אותנו לעולם. היה בן 71 אחד.

אני מכירה הרבה מאוד אלמנות, אך איני זוכרת שאפילו אחת אמרה לי שהיא עברה מהפכי נפש כה גדולים, אבל יכול להיות שלא שמתי לב מספיק; למרות שאחותי אשר איבדה את בעלה לפני שנה וחצי, והוא היה רק בן 64, לה גם היה קשה להתמודד עם שיברון הלב.

זה מאוד קשה כעת לחזור חזרה לעבר, כאשר מעסיק אותי הצער הנוכחי, אבל אני צריכה למשוך את עצמי מהבדידות הנפשית הזו בכוח ; לצערי אי אפשר לעזור לזה, רק העיסוקים יוכלו להסית את דעתי.

כעת שוב אחזור במחשבתי לעיירה הקטנה ההיא, סרדאהי, איפה שחייתי לפני המחנה. בסוף מרץ 1944 רציתי לנסוע עם אוטובוס הביתה להורים שלי, אבל האוטובוס כבר לא לקח נוסעים יהודים. בדרך ארבתי לעגלה עם סוס אשר עברה שם והלכתי איתה עד טלוש. שם נכנסתי למשפחה יהודית, אך בדיוק היו שם השוטרים עם כובעי נוצות התרנגול. הם חיפשו סחורה מוחבאת, היו מאוד גסי רוח לבעלת הבית, אישה אלמנה עם 8 ילדים. היה לה חנות אחרי בעלה אשר קראו לו שטרן. הם היו גסי רוח גם אלי – מה אני מחפשת שם, מהר ברחתי והלכתי הבתה ברגל, זו הייתה דרך של חמישה קילומטר, אבל בשבילי זה לא היה כלום. מאוחר יותר הלכנו המון ברגל ( בצעדת המוות). אחרי פסח כבר לא היה אפשר לצאת מהכפר שלנו, אלה היו ימים מחרידים, היינו נידונים לחוסר אונים מוחלט, לא ידענו מה מחכה לנו, הם יכלו לעשות איתנו מה שרצו.

זה היה אחרי פסח, לא זוכרת באיזה יום, שהעמיסו את כל היהודים מהכפר על עגלות, כל אחד היה צריך על חשבונו; כל אחד לקח את הדברים הכי נחוצים, מאוחר יותר הסתבר לנו שהרבה מאוד היה מיותר; כלי מיטה, כלים, בגדים, וכסף, אם היה – לזה כבר לא מצאנו תועלת רבה. לקחו אותנו לעיירה הקרובה, גלנטה; קודם אכסנו אותנו בדירות של יהודים, אשר הפרידו אותם איך שהוא מיתר הבתים; זאת אומרת עשו גטו. היינו ככה כשבוע – שבועיים, אחרי- כן צופפו אותנו באחוזה עזובה; היינו צריכים לסחוב לכאן את החפצים שלנו ברגל.

לפני זה קרה שהם קראו לצעירים כדי שירשמו לעבודה, איזה שהוא אלוף נתן נאום בגן ציבורי והשביע אותנו שעם העבודה שלנו נשרת בנאמנות ועם מצפון טוב את מולדתנו – כבר אז זה היה מגוחך. עבדנו שבוע בשדות, עבודה מייגעת, עישבנו צנון לבן, קיבלנו בשביל זה אוכל, אחר כך הגיע הצו שצריכים לחזור, זאת אומרת אחרי זה צופפו אותנו באחוזה, במקום בו היינו כשבועיים. אחר כך שוב הצטרכנו לקחת ביד את המיטלטלין שלנו, כל אחד מה שהיה מסוגל וסחבנו את עצמנו לתחנת הרכבת; כאן כבר חיכו לנו הקרונות כדי להוביל אותנו לתחנה הבאה, ערשק אויוור, בבית חרושת ללבנים. שם היו מונחים לבנים בערמות, מעליהם גג גבוה, לכאן צופפו את כולנו; בלילה היה לנו קר מאוד למרות שזה כבר היה חודש מאי. היו כאלה שבכו, זעקו, אמי ואבי היקרים התמסרו לגורלם בשקט, כולם הרגישו שאחרי זה יכול לבוא רק הסוף.

בבית החרושת הייתה מכונה ענקית אשר פעם השתמשו בה לדישה. מכיר אחד שלי אמר שאותו לא ייקחו מכאן, הוא יסתתר במכונה הזאת, חשבתי שהוא מתלוצץ. אחרי המלחמה הוא אמר לי שאחרי שלקחו אותנו משם, הוא יצאה מהמכונה והגיע לפשט(בודה פשט), ושם הוא שרד את הזוועות; היום ידוע לי שהוא חי כאן בישראל, שמו נויהאוס.

בילדותנו קראנו פעמים רבות בספר הזיכרונות של אמינו היקרה, היו בו מצוירים פרחים יפים ומזכרות, הכי אהבתי שיר קטן אשר עד הים לא אשכח: “לאהוב זה יפה אך להיות נאהב, עוד יותר יפה”. אמי ספרה שכתב את זה גבר שרצה אותה לאישה.

כאשר היינו בערשק אויוור, אמי נזכרה שהמכיר הוותיק הנ”ל חי בעיר הזו. היא אמרה לנו לחפש אדם בשם האס סלומון (יש לדעת שהיו אנשים שהתנצרו, הם היו מופרדים והיה להם סרט לבן; אז עוד חשבו שהם יינצלו, גם המכיר של אמי היה ביניהם); “ותגידו לו שאתם הבנות של יוזפינקה”. הלכנו שתי בנות ומצאנו אותו. למרות שהוא כבר היה איש זקן כאשר הוא שמע מי האם שלנו, פניו הזדהרו ובא איתנו מיד. כאשר הוא ראה את אמנו היקרה, התחיל לדבר על הזמנים ההם, בנפשו חזר לזמן ההוא כאשר עוד היה כל כך מאוהב: “את היית כזו יפה כשיצאת בשמלה הלבנה המנוקדת, היית כמו פייה, רציתי להתחתן איתך, אבל אביך לא נתן, אמר, תתחתן עם ברטה (שהיא הייתה מבוגרת יותר), אבל אני רציתי רק אותך”. אבי עמד שם והקשיב בגאווה , למרות שהיה עצוב; לשווא הוא נלחם עד הסוף את מלחמת העולם, כעת נחרץ דינו לחוסר אונים. אני רואה בעיני רוחי גם עכשיו, איך הוא מחייך, זה נשאר בזיכרוני מהתקופה הנוראית ההיא.

כבר הרבה ניצולים תארו את ההסעות המחרידות בקרונות; דחסו אותנו בין המיטלטלין שלנו, 70 – 80 בני אדם בקרון, אני שכבתי על סיר, לא רוצה להיכנס לפרטים.

אני כותבת את כל זה, כדי שילדי לא יאמינו לאלה אשר רוצים להכחיש את הזוועות הבלתי אנושיות שנעשו איתנו.

כעת, בזמן שאני כותבת את זה, אני מאוד מעורערת על ידי המאורעות שקורים כאן; למשל אם הישראליים במצב של הגנה עצמית הורגים חבלן אשר מתנפל על חייהם, אז משווים אותם לנאצים. על זה הם לא חושבים שאותנו, החפים מפשע , ללא נשק ואפשרות להתגוננות כלשהי הם רצחו חופשי, ללא בקרה מוסרית .

אם נסתכל אחורה לזמנים שהיינו בגלות, נאבקנו קשות בעברנו עבור המחייה בלבד, אבל בכל ארץ שהיא חיינו, תמיד היינו נאמנים, אף פעם לא היינו נגד הממשלה.

אני זוכרת איך הורי והיהודים מהתקופה שלהם דיברו עם כבוד על הממשל האוסטרי (למרות שגם אז היו קשיים, כמו מאוחר יותר בזמן הממשלה של מסריק); תמיד כיבדו את העניינים של הממשלה עד שהם לא התנפלו על חיינו. זה לא אומר המרת הדת, רק הערכה של ההנהגה אשר דואגת לעמה. עם כל זה אני רק רוצה לאשר את העובדה שלעומת זה הערבים אשר קודם חיו בבקתות ומערות, היום חיים בתנאים טובים; (אישית פגשתי אימא ערביה אחת מקלקיליה אשר הביאה את ילדה לבית חולים (ישראלי) ושם היא קיבלה טיפול רפואי); בדיוק באותה עיירה רצחו אזרחים יהודיים, אשר הגיע לשם וזאת ללא שום סיבה מיוחדת. עם זה אני רוצה להראות שאי אפשר להשוות את ההתגוננות שלנו עם המעשים של הנאצים.

 היינו ארבעה ימים ברכבת, כפי שזכור לי , על יד קושיצה בתחנה קיבלנו מים; אחרת כל אחד אכל רק מה שהיה לו; הכול התנהל בקרון הנעול, ילדים קטנים בכו, סירחון וחוסר מים. עמדנו הרבה זמן בכמה תחנות ואז איכשהו הגענו למעט מים, כך שאבי היה יכול ליטול ידיים והיה יכול לאכול (כי עד אז הוא לא אכל כלום).

אני זוכרת איך אבי ישב מול פתח הקרון וקילף תפוח (אשר שמרנו בשבילו), הוא קילף אותו באולר עם ידית נחושת; דרך החריץ השמש האירה עליו ונאצי אחד שעבר שם חשב שזה זהב. אמר בגרמנית: “תן לי את הסכין שאכלת איתו!”, אבי מושיט לו את הסכין, על זה הוא אמר: “זה לא זה, תן את הזהב!” על זה אבי אומר שרק זה מה שיש לי. האס-אס פקד עליו שיעמוד על יד החריץ וכבר הרים את
האלה החדה כדי להכות בו; אחותי ניגשה שאותה יכה, אך הוא אמר שיעמוד פה הזקן! מהר חשבתי מה לעשות, אמרתי למלבין שתתן לטאטא (שם חיבה לאבי) לעמוד שם, אני נעמדתי מאחוריו וכאשר האסאס הכה, בזריזות משכתי את אבי; המכה נפלה על האדמה והרוצח לא שם לב. הצלחנו להגן עליו, כך שהנאצי לא הכה אותו שם בראשו למול עינינו.

עם הרעש של הרכבת כמעט כולם נרדמו עד שבבוקר אחד כשעוד היה חושך התעוררנו לא לרעש של הרכבת אלא למן רעש מוזר; המולה, פתיחת קרונות, צרחות, “לוס-לוס”; כל אחד חטף על עצמו מה שבא בהישג ידו; אני נעלתי נעלים עם עקב גבוה ומעיל בצבע באז’, כפי שאני זוכרת, כבר לא היה עליו מגן דוד. היה מאוד קר, אני רק התבוננתי, ניסיתי להבין מה קורה כאן, המראה נראה מוזר מאוד. ראיתי אדם צעיר שחפר משהוא בקצה של תעלה; אותו שאלתי: “מה זה פה” , אבל הוא לא הרים את ראשו, רק אמר בלחש: “סימן את הילדים עם הזקנים” – מזה לא הבנתי כלום. ראיתי שהם עדרו את הנשים והילדים לצד אחד. בינתיים זיהיתי את חברתי גולדשטיין אילי מהכפר שלנו, הייתה לה אחות ולה בן קטן; אחותה מההתרגשות פתאום קבלה שיתוק, עד כדי שלא יכלה ללכת על רגליה, היא הייתה די שמנה. ראיתי איך אילי דחסה אותה לתוך עגלת התינוק וככה היא דחפה אותה, לצערי אם זה היא חתמה את גורלה. זו הייתה הפעם אחרונה שראיתי אותה, את איליקא, חברתי היקרה. בעצם כל משפחתה הגיעו לשם, הם היו תשע אחים; אימא שלה איבדה את בעלה במלחמת עולם הראשונה; נאבקה, אך גידלה את ילדיה יפה, רק כדי שהרוצחים יחסלו אותם. בת אחת ניצולה והיא חיה עם הבנות שלה בפשט.

זאת אומרת חברתי גולדשטיין אילי הגיע לצד של החיסול בגלל אחותה יוליש.

מכיוון שעלי אף אחד לא שם לב ואת הקבוצה שלנו עוד לא סיווגו לאף מקום, גם הסתכלתי ותהיתי איך אפשר ככה להתנהג עם בני אדם; לא הייתי מוכנה לדבר כה בלתי מובן וזוועתי; וזו הייתה רק ההתחלה.

בינתיים אני שמה לב שאת אבי מכוונים לאן שהוא, חשבתי, בטח לוקחים את הגברים לחוד; הוא כבר הלך די רחוק , כשנזכרתי שהיה אצלי כיכר לחם אשר לקחתי איתי מהקרון, מהר רצתי אחריו ושמתי את הלחם מתחת ידו;מאוחר יותר ידעתי שרצתי לכיוון המוות, אבל אז אף אחד לא עצר אותי, אולי חשבו שאני גרמנייה כי הייתי בלונדינית ולבושה בסדר.

אנחנו חמש אחיות, לקחנו את אימנו באמצע בינינו וכבר הלכנו די הרבה כאשר חייל אס-אס גרמני חטף אותה מאיתנו. התנגדנו ובכינו אבל המצעד המשיך הלאה, עד שאיזה קצין גרמני שאל למה אנחנו בוכות (בטח חשב שאנחנו יודעות מה מחכה לנו); אמרנו שלקחו את אימנו מאיתנו, על זה הוא אמר, בשביל זה על תבכו כי הרי אחר שלושה שבועות ממלא תפגשו. (כל שבוע הייתה סלקציה (ברירה) ואז רבים הגיעו לשם אבל אז לקחנו את זה בתמימות כנחמה).

במקום שהקרון נעצר, ראינו שער ועליו היה כתוב בגרמנית ש”העבודה מאצילה” – “ארבייט מאחט פראי”, בלנקה אחותי קראה את זה בקול רם. לאן שהלכנו בכל מני דרכים מתפתלות, מעבר לגדר ראינו בני אדם נורא מוזרים, כמה מהם ערומים, כולם עם קרחת, הם איך שהוא נראו כאילו לא היו בני אדם נורמאליים; את זה אפילו לא חלמתי שבזמן קצר גם אני אראה ככה.

בסוף צופפו אותנו לחדר אשר נראה לי נורא מוזר, עד היום אני לא יודעת מה זה היה יכול להיות; בצד אחד היה קיר של מטר, מעבר לזה כלום חוץ מלכלוך כמו איזה מקום של מטבחיים. אחר כך לקחו אותנו בקבוצות לחדר אחר, שם כולם היו צריכות להתפשט ולקפל יפה את הבגדים יחד עם התכשיטים, את הנעלים

לטבול במים כדי שלא נוכל להסתיר משהוא; אחר כך בחדר נוסף, שם גזרו

לנו את השערות לקרחת , קרחו אותנו מכל שער שיש בגוף אישה. איך

שעמדנו שם בקבוצה, חיפשתי את אחיותיי, התחלתי לצעוק את שמותיהן, על זה אחותי עונה על ידי. זאת אומרת, לא הכרתי את האחות שלי, על זה צחקנו, כמובן במצוקתנו.

כך זה הלך על סרט נע, קיבלנו איזה שהם סמרטוטים שלבשנו; אני קיבלתי איזה שמלה דקה וארוכה; כשראינו אחת את השנייה, צחקנו. עוד פעם העמידו אותנו בתור ולקחו אותנו למבנה ענקי אשר נקראה בלוק אחד. היינו שם דחוסות אלפיים נשים.

יומיים לא בא אף אחד אלינו, לא יכולנו לצאת, כמובן לא קיבלנו לאכול. ביום השלישי הביאו בקלחת גדולה איזה אוכל נוזל ירוק, היה לו טעם נוראי, ניסינו לקחת כף אחת, אבל הקאנו את זה. עודדנו אחת את השנייה שצריך לבלוע אם לא רוצים למות ברעב. היו בתוכו איזה עצמות טחונים כי הרגשנו את זה בין השניים. מים לא היה לנו, היה שם איזה בור עמוק לאן ששפכו כל זבל, לא היו שירותים; זאת אומרת כל נוזל הגיע לשמה. אם קיבלנו לפעמים איזה קפה עולש, זה היה במקום מים. ביום היה נורא חם; לרוב הנשים השפתיים היו סדוקות כבר ביום הראשון, הרבה חלו בטיפוס, או רק בשלשול; מזה היה צריך להימנע כמה שהיה אפשר, כי אם זה נודע להם, משמעות הדבר היה מות מידי – כך הבהירו לנו הותיקות.

מול הבלוק שלנו הייה ה”רוויר” ,זה היה מבנה קטן יותר, לשם הלכו או לקחו את אלה אשר חלו, קבלו חום או שלשול (הרבה מאוד נפלו לצרה הזו אחר כמה ימים).

היה צריך לדעת שרק 2-3 ימים היה מותר להיות שם, כי אם משהיא נשארה יותר, לקחו אותה. כל יום הגיעה משאית ולקחה את הנשים הערומות. אז כבר ידענו לאן הם מגיעות. קרה שמישהי הצליחה לברוח מהובלה ולהסתתר באיזה בלוק אבל נתקלה בקושי עצום כי בכל בלוק הייתה ספירה כל יום; הראשונה בארבע בבוקר; כמעט קפאנו בקור הנוראי; זה לקח עד 9- 10 לפני הצהרים; בעשר כבר היה נורא חם (האמת, שגם זה היה קשה לסבול). כאשר ה”אפפל” –הסתיים, קיבלנו איזה דייסה במים, את זה היה אפשר לאכול.

מאוחר יותר קרה שחילקו מרגרינה עם לחם בשמו שנראה כמו סובין אבל מאוחר יותר הבננו שהייתה בתוכו נסורת ומזה כאבה לנו הבטן. הביאו איזה דבר מבושל בקלחת אבל אף אחת מאיתנו לא יכלה לאכול את זה; יכול להיות שאלה אשר היו שם יותר זמן ושרדו את הסלקציה (בררה) וזוועות אחרות (היו מעטות, למשל בת דודה אחת שלי הייתה שם שלוש שנים וברוך השם היא שרדה והיום היא חיה בישראל); זאת אומרת הם אולי יכלו לאכול מזה, אבל הקבוצה שלנו לא יכלה לאכול את זה והכול הגיע לבור עם יתר הזבל.

פעם קרה שעם איזה טריק הצלחנו להשיג קצת ריבה. זאת אומרת קראו לנשים לסחוב לבנים, גם אנחנו הלכנו; אחרי- כן אמרה המנהלת שלמחרת נקבל משהוא לאכול. הלכנו לשם למחרת אבל היא אמרה שנבוא כל הקבוצה, כמובן אנחנו לא ידענו מי הייתה בינינו כך שהלכתי וקראתי לכל המשפחה. קיבלנו סיר מלא בריבה, כמובן בלי לחם, אבל אנחנו אכלנו אותה ככה עד שהבטן כאבה אבל בכל זאת נשאר בתוך גופינו משהוא.

המבנה שלנו לא היה מוקצה לעבודה, והיה צפוף; בלילה יכולנו להתמקם על הרצפה רק כך ששכבנו אחת מעל גופה של השנייה למרות שזה היה מבנה ענקי; בצד אחד היו כ- 8-10 חלונות והיו כניסות בשתי כיוונים.

בלילה אחד התעוררתי לקול מוכר מהקצה השני של המבנה, איך שהוא סחבתי את עצמי לשם דרך גופות הנשים הישנות אשר גרם לכעס כי דרכתי לרגל או ליד של משהיא. בסוף הגעתי לשם וראיתי שאחותי בלנקה מדברת בהזיות של חום. למחרת בבוקר היא נכנסה לרוויר לטיפול; כמובן שלא קיבלה שום טיפול, רק דרגש. אחר יומיים היא שמה לב שמשהוא מוזר מתרחש שמה כי חולות ללא בגדים נעלמו, על זה היא תפסה את עצמה וברחה משם, הרגישה קצת יותר טוב, זאת אומרת היא עברה את זה. היו שם 4-5 דרגשים אחד מעל השני, היו שם רופאות תורניות אבל היו להם רק מעט מאוד תרופות בסיסיות. מאוחר יותר ראיתי במו עיני, למרות שאז היה אסור לצאת, אבל אני הצצתי חוצה וראיתי רכב גדול והנשים היו צריכות לטפס עליו מאחורה, כמובן ערומות. היו שם צרחות איומות כי למי שעוד היה כוח היא התנגדה; אבל הם דחסו אותן בכוח ולעולם לא ראינו אותן יותר.

כנראה גם הבלוק שלנו היה מיועד להשמדה כי לא חילקו אותנו לעבודה וגם לא קיבלנו מספרים (זאת אומרת קעקוע).

בוקר אחד העבירו אותנו לאזור אחר של המחנה (שמענו שבאושוויץ היו על 50 קילומטר מרובע ממוקמים כל מיני מחנות חיסול); איפה שאנחנו היינו, נקרא בירקנאו. הם דחסו אותנו לאולם גדול; שם היינו צריכות להתפשט, למסור את הבגדים, כל היום לעמוד שם, בסוף מאוחר יותר, אחר הצהרים הגיע איזה קצין אס-אס ומהר מהר היינו צריכות לאסוף את הבגדים שלנו. היה איזה חוט מתוח במעבר, אחת, אחת היינו צריכות להתכופף וכך לעבור מתחתו והקצין הרביץ לכל אחת על האחור שלה עם איזה שוט, כאילו בזעם. לעולם לא נודע לנו, בשביל מה היה הקרקס הזה, אבל שם לכל מני דברים כאלה לא הייתה תשובה.

הרבה פעמים היינו צריכות לעבור לחלק אחר של המחנה (בשלנו היו 9 בלוקים); אז ראינו את המבנה של הקרמטוריום, הצביעו עליו אלה שידעו:”הנה זה זה!”; אני זוכרת, קירותיו החיצוניים היו עם לבנים אדומים.


קרה שאת הבגדים המלוכלכים היה צריך להעביר למחנה השני, כמובן בתוך אושוויץ. בהזדמנות כזו פגשנו שם בת דודה שלנו שכבר הייתה שם 3 שנים מסלובקיה; בחורה אחת מנד’ סומבט במחנה שלנו אמרה לנו איפה למצוא אותה. קראנו לה, אבל הידיעה שגם אנחנו הגענו לאותו הגורל כל כך אערער אותה, שרק אחרי חצי שעה הצליחה לצאת אלינו וגם אז היא עוד רעדה מהזעזוע. אנחנו היינו בעוגמת נפש קשה בגלל ההורים שלנו והיא נחמה אותנו שצריכים להחזיק מעמד. היא נתנה לנו סבון נורמאלי ומשהוא לאכול, אשר היה ממש מועיל באותו רגע; היא אמרה שגם היא קיבלה מה ששלחנו לה מהונגריה. אני זוכרת שאני שלחתי לה את החבילה בדואר, את הכתובת היא כתבה לנו; זאת אומרת מדי פעם נתנו לנו גלויות, שיכולנו לכתוב עליהם כמה מילים. מקום השולח היה “וואלדסיא”; בזמנו חיפשנו שם כזה במפה אבל לא מצאנו באף מקום כי זה היה שם בדוי. גם אנחנו קיבלנו כזו גלויה, כתבנו אותה לשכן בכפר שלנו, אשר גם קיבל אותה. זה בעצם שימש להטעיה, כדי שהעם לא ישמע את המציאות, כמובן שהיינו צריכים לכתוב שאנחנו עובדים ושלומנו טוב. ארנקה (הבת דודה) החכימה אותנו איך להתגונן במידה ויגיע המצב לסלקציה (אז בחרו מי ילך להשמדה בגז ומי לעבודה). ארנקה שטרן חיה היום כאן בחיפה, יש לה בת וחתן ושלושה נכדים יפים).

בינתיים אספו נשים מהמחנה שלנו, כביכול לעבודה, אנחנו נכנסנו לתור, למרות שלא ידענו לאן בעצם נגיע, אבל היינו צריכות לקחת צ’אנס כדי לצאת מכאן. ( גם את זה ארנקה יעצה לנו).

בערב הגענו למקום כזה איפה שלמחרת מנגלה סיווג אותנו. בקבוצה שלנו, אשר התלכדנו עד הסוף היינו שלוש. אחרי שהעמידו אותנו בתור, היינו צריכות לעבור מלפני מנגלה אחת, אחת; מיד שהראשונה מאיתנו עברה, השנייה מהר רצה אחריה, ולמרות שאת אחותי בלנקה מנגלה רצה למשוך החוצה, אני כבר רצתי אחריה, ואחרי רצו יתר האחיות. זו הייתה עצה של ארנקה אשר עזרה. כמובן כל אחת הייתה ערומה, הבגדים על הזרועה.

הם הכניסו אותנו לתוך אולם גדול איפה שהיו ערמות גדולות של בגדים, על זה התמקמנו איך שיכולנו, קצת הרגשנו משוחררות יותר, קצת פטפטנו, הכרנו זו את זו, רבות הכירו שם קרובות משפחה אשר רק שמעו עליהן. לצערנו המצב הרוח הזה לא החזיק זמן רב, כי האסאסים שמו לב ופקדו עלינו מיד לעזוב את האולם; שם בתוך ההמון היה לפחות קצת חום שהרגיש טוב, בחוץ היה נורא קר למרות שזה היה אוגוסט, אבל באושוויץ מוקדם בבוקר ובערב היה קור נורא. הצטופפנו לקבוצות כדי לחמם אחת את השנייה. אני זוכרת שעל ידי רעדה אישה רזונת כבת 40, התלוננה וזעקה. אמנם גם לי היה קר, אבל כנראה לא הייתי כל כך מעודנת כמו האישה הזו. בשיחה איתי סיפרה שהיא הייתה חיה בפשט ובעלה היה כומר (כמובן לא יהודי), והוא הלשין עליה, על אשתו. היא נשבעה שאם אלוהים ייתן והיא תחזור הביתה, אז היא תתנקם בו על זה שהיא הייתה צריכה לסבול ככה. אם היא שרדה אז הייתה צריכה לעבור עוד הרבה סבל, כי זו הייתה רק ההתחלה (לצערי לא זכור לי השם שלה).


כאשר הסלקציה נגמרה, הכניסו אותנו לתוך קרונות, אשר כבר חיכו לנו; כל אחת לפני שנכנסה, קיבלה לחם, נקניק וחמאה. את זה ראינו כסימן טוב, כי הם לא בזבזו אוכל על מי שהם התכוונו לשלוח למות.

נראה לי שהנסיעה לקחה לילה שלם ובבוקר של יום שמש יפה הגענו ל-ראוונסברוק. ראינו את השם הזה כתוב בתחנת הרכבת; קצת צעדנו אל אגם יפה, איפה שהיו אפילו סירות; נפתח לפנינו מראה אידילי. קרוב לאגם היה שער- בפנים היה מחנה השמדה של גז. כאן נשארנו כ- שבועיים, שלושה, בלילה ראשון ישנו בחוץ על האדמה, אני זוכרת שמתחת לראש שלי הייתה אבן ובבוקר הרגשתי כאילו אין לי ראש, עד כדי כך נרדם לי. למחרת לקחו אותנו להתרחץ, בדרך כולם צחקו עלינו; בלילה ישנו על פחם והיינו לגמרה שחורות כמו איזה מנכה ארובות. אחרי המקלחת סיווגו אותנו לעולם עם דרגשים אחד מעל השני וקיבלנו לאכול אורז, ועם זה היינו מאוד שמחות; בעיקר שהיינו נקיות; וקווינו שזה יהיה גם אחרי- כן, אבל לצערנו אחר כך בזמן שהיינו שם, כמעט ולא קיבלנו לאכול.

 מאושוויץ יצאנו ב-24.לאוגוסט (את זה אני זוכרת כי זה יום ההולדת שלי). בראוונסברוק שוב היינו צריכות לעלות על רכבת ואחרי כ- ארבע שעות נסיע הגענו לברלין, בתחנה קטנה, נראה לי ששם ראיינו שהגענו למקום הנקרא שונהולץ.

הלכנו די הרבה ברגל, עד שהגענו למחנה מגודר, שם הדרגשים היו בשלוש קומות. זה היה יותר טוב מהמקום הקודם; ביום הראשון קיבל אותנו חייל מבוגר נחמד מאוד; קיבלנו גם לאכול, אבל לצערנו זה היה רק ביום הראשון ככה; יותר מאוחר הגיע הקצין האמיתי; התואר שלו היה “אונטרשארפורר” והוא רק שבר את הראש שלו באיזה דרכים הוא יכול לענות אותנו.

כמה ימים לא עשינו כלום. היינו כבר בספטמבר כשהתחלנו לעבוד בבית חרושת לאווירונים איפה שהיינו צריכות לעבוד 12 שעות כל יום; יום ולילה, במשמרות. שם בית החרושת היה “ארגוש”; זה היה במרחק הליכה של כ-2 קילומטר מהמחנה.


אנחנו האחיות לא עבדנו באותו האולם; שלוש האחיות שלי, אשר היו יותר גבוהות, הגיעו למכונות הכבדות יותר; אני חרטתי על מחרטה ברגים; היה נתון כמה היה צריך לייצר ביום אחד.

התחלנו את העבודה ב-8 בבוקר, אבל ההקמה הייתה כבר לפני השאה 4. ארוחת הבוקר הייה איזה שהוא נוזל תפל עם עולש- איזה שהוא רפש קר ללא סוכר, אשר אף פעם לא שתינו; לכל היותר מרוב צימאון. מי שעבדה ביום, קיבלה ארוחת צהריים בבית החרושת; לפעמים היה כרוב, זה היה טוב מאוד, למרות שלפעמים הוא היה רקוב. בדרך כלל היה צנון של בקר מיובש אשר היה בלתי אכיל, לפעמים היו בתוכו כמה תפוחי אדמה, את זה אכלנו מתוך זה, אני הצלחתי לשתות רק את הנוזל.

לארוחת ערב קיבלנו מנת לחם לכל היום, אשר היה שישית של כיכר; זאת אומרת חלקנו ככר אחד בין שש נשים; את זה כבר בערב גמרנו; אם היינו במשמורת לילה אז שמנו הצידה פרוסה, כי בלילה קיבלנו רק את אותו הנוזל המגעיל כמו בבוקר.

אפילו עכשיו אני מרגישה את הבטן הריקה שלי, אם אני חושבת על זה; המעיים הריקים רעשו בהתכווצויות.

בכל לילה בשעה 9 הייתה אזעקה; היינו צריכות לעמוד בשורות ולרוץ למחנה, למקלט. בערך אחר חצי שעה הם פסלו את אזעקת החרום, אז שוב עמידה בשורות; “זלאפל” (ספירה); אם אחרי ספירות רבות המספר התאים לרשימה שלהם, אז שוב חזרה לבית החרושת לעבוד. כמובן תמיד עשינו את הדרך הזו עם שמירה של חיילי אסאס.

בבקרים בשעה 4-5 כולנו היינו צריכות לעמוד בשורות לספירות “ה-אפל”; עמדנו חמש בשורה; הם ספרו אותנו כעשר פעמים, שוב ושוב; בגשם, ברוח, בשלג; לא היה משנה להם; היינו צריכות לעמוד בשורות ללא כל תנועה. הרבה פעמים הרגשנו כאילו העצמות שלנו קפאו ושזה אף פעם לא יגמר. סוף, סוף הפועלות של יום יכלו ללכת לבית החרושת בליווי של האס-אס; לכל עשר שורות היה חיל אסאס אחד. חוץ מזה היו נשים של אסאס, אשר השגיחו עלינו בתוך בית החרושת ובמחנה. הנשים האלה עם הפנים היפות שלהם היו התגלמות של רוע. קראנו לאחת מהן “אורדש” – בהמה; אם היא שמה עיין על משהיא, משכה לה את השער עד שהיד שלה הייתה מלאת דם ואז היא מרחה את הדם באישה המסכנה.

פעם יצאה לי לתת שיעור לבהמה הזאת, וזה היה כך: קודם כל צריך לדעת שביום ראשון לא הייתה עבודה, אבל הם המציאו שאסור לנו לשכב סתם ככה גם אז, כדי שלא נתעצל; כך שהם סידרו שהיינו צריכות לעשות התעמלות (עם העצמות המיובשות שלנו); היינו צריכות לשכב על האדמה,

גם אם היה בוץ, כעשר פעמים, מעלה, מטה.

פעם אחד שמו אותנו בשורות והיינו צריכות לרוץ לאורך הדרך המפותלת של המחנה. אז הבהמה שמה עין עלי, רצתה שארוץ יותר חזק; חשבה שהיא, עם בטן המלאה תרוץ יותר מהר; היא אחזה בכתף שלי ורצתה למשוך אותי. היא אחזה בי חזק, אבל אני תמיד ידעתי לרוץ מהר; חשבתי בליבי, נו עכשיו אני אלמד אותך; אספתי את כל כוחי, כמה שהיה לי; בסוף אני משכתי אותה, היא כבר התנשפה, אבל אני רצתי עוד יותר מהר, עד שהיא וויתרה על התחרות ועזבה אותי. באותו רגע יצאתי מהשורה ומהר נכנסתי לתוך מבנה שינה.

לפעמים קרו כאלה דברים הומוריסטיים שאפילו צחקנו, אם זה נגמר טוב.

כולם יצאו “לארגן” כך קרנו לגנבה; כי היה אפשר לשרוד רק אם יכולנו להסיג משהוא נוסף, למרות שהיו מאט הזדמנויות. בקצה של המקלט היה מחסן הירקות; משהיא שיחררה כרש אחד וככה היה אפשר להגיע לקצת כרוב.

במבנה שלנו היו שתי גיסות מ-בראטיסלבה, הם כל הזמן השתדלו להיות יחד. פעם אחת מהן יצאה לכזה מסע חקירה עם שפוד אשפה; למזלה הרע היא פגשה באחת נשות האסאס, אשר מיד צעקה עליה, לאן היא הולכת; היא ענתה: “לנקות” – והאס-אס: “לאן ומה!” – על זה היא אומרת ש- אתמול באזעקה החברה שלה הייתה מוכרחה לצאת החוצה כדי לעשות את צרכיה. –”אז תראי לי”- אמרה האסאס; היא הלכה איתה והמסכנה התפללה בלב, “אנא, תן לי פה איזה ערמה, אפילו אם קטנה”; ופתאום היא מוצאת אחת ומאושרת היא צועקת; ” הנה בבקשה, זה פה!” למרות שזה הומור שחור, אז יכולנו לצחוק על זה מכל הלב; הצחוק הזה היה שווה ארוחת בוקר אחת.

כנראה המחנה הזה היה פעם מחנה עבודה רגיל, כך שהיה שם איזה חדר גדול שהייתה שם פעם קנטינה, אבל הם סידרו אותו לחדר מגורים כשהיינו שם. בהתחלה גם לי היה שם דרגש, היה שם קור נוראי; מאט הזמן שהייתי יכולה לשון, לא הצלחתי בגלל הרעד מהקור; בסוף צופפו אתנו במבנה קטן יותר אשר היה קצת יותר חם.

עדין גרתי בקנטינה כאשר העובדים של המטבח הכריזו שגנבו דרך החלון שני נקניקים שלמים ושני לחמים. אנחנו בהתחלה חשדנו שעובדי המטבח העלימו את זה מה שחסר, אבל למרות זה היינו בבהלה גדולה, כי המנהל הכריז שאם הגנבת לא תתוודה, אז כל המחנה יקבל עונש גדול. נבהלנו כי ידענו למה הוא מסוגל. לבסוף נערה צעירה אחת החליטה שהיא לוקחת את זה על עצמה, מעשה אמיץ למדי. היא הייתה נערה מאוד נחמדה, אני חושבת

שמה היה אווה. כנראה המנהל חשד שלא היא האשמה, כי במקום עונש הוא נתן לה לחם; הוא אמר שהיא מקבלת את זה כי היא מסרה את עצמה, אם כך זה היה ממש נס.

באותו היום ראיתי שתי בנות, שישבו על המיטה והתלחשו, שאלתי על מה הן מתלחשות, והן הפסיקו ומבוכה. לא היה נודע לי האמת על הדבר אף פעם שבאמת משהיא גנבה את הלחם והנקניק, אם אחרי המלחמה לא הייתי פוגשת אחת מהן בתחנת רכבת של ערשק אויוור; בת משפחת ברגר, אפילו אז היא עוד הייתה מעורערת מההיזכרות.

היא אמרה: “את זוכרת, את באת לקנטינה ושאלת על מה אנחנו מתלחשות. אז זה היה ככה שעם אחותי יצאנו בערב, כמובן עם הכוונה למצוא משהוא לאכול, זאת אומרת לארגן משהוא. היה לילה עם אור ירח, הלכנו על יד גדר הטייל ושמנו לב שחלון המטבח פתוח, הנקניקים תלויים שם והרחנו את ניחוח הלחם ועינינו יצאו מרעב. מאוד התרגשנו כי על יד הגדר התהלך החייל השומר. רצנו פנימה בשביל כיסה החליבה , חיכינו עד שהשומר מתרחק ופעלנו במהירות. אחותי עמדה על הכיסא ונתנה לי את שני הנקניקים ושני הלחמים וכמובן בסוד לקחנו את זה לדרגש שלנו, רק מהלחם שברנו קצת. כאשר נרגענו קצת, יצאנו וקברנו אותם, היה לנו מזל, כי רק למחרת עובדי המטבח גילו את החוסר והודיעו על כך; את יכולה לתאר לעצמך מה עבר עלינו”.

האמת היא שהמנהל הזה היה רוצח ממש, הוא הורה לראות בהרבה נשים; אם משהיא הייתה מכוערת או מוזנחת, הוא שלח אותה מחוץ למחנה, אמר שהיא רצתה לברוח והורה לשומרים לראות בה.

פעם כשכבר לא עבדנו בבית החרושת אלא חפרנו תעלה, הוא שם עיין על אישה אחת, רצה לשלוח אותה אל פסי הרכבת למלא את הצדדים בכורכר.המסכנה, כבר ידע למה הוא רוצה לשלוח אותה ולא רצתה ללכת, על זה הם לא נתנו לה ארוחת צהרים. מהקבוצה שלנו פירי ריחמה עליה ונתנה לה קצת מהארוחה שלה; נשות אסאס שמו לב על זה והרביצו לה כל כך שאחרי שניצולה וחזרה הביתה היו לה עוד הרבה בעיות עם הכליות שלה. (היום היא חיה כאן בנתניה). חפירת התעלות היה כבר בסוף, לפני הפינוי. בבית החרושת בסוף היינו כל הזמן בחרדה איומה, כי המקדחות והמכשירים נשברו אחד אחר השני בזמן העבודה ומנהלי העבודה איימו עלינו, שאנחנו עושות סבוטז”’ (חבלה); כאשר נתנו לנו מכשירים חדשים, גם הם נשברו, עד היום אני לא יודעת איך, כבר לא הייתה להם פלדה או שבאמת חבלו בבית החרושת.

מיד שהגענו לשם מאושוויץ ראיתי שהיו שם מתנגדים. ביום הראשון באה מתקן מכונות אחד ובלחש שאל מה מתרחש באושוויץ. אני הופתעתי שהוא

שואל כמה הייתה מנת הלחם שמה; לשאלה כזו אפילו לא ידעתי איך

לענות; חוץ מי זה לא יכולתי לדעת אם הוא לא פרובוקטור (מלשין); או שהייתי אומרת לו שבמה שנותנים שמה יש יותר נסורת מאשר קמח, כאילו אכלנו עץ.

פעם תפסו גם אותי, גנבתי דלעת צהובה שהייה חיוני כדי לשרוד, הצלחתי להפציר באשה האסאס כדי שלא תודיע על זה.


אם אני זוכרת טוב, עזבנו את המחנה באפריל, הנהיגו אותנו לאוריינבורג, זה בערך 20 קילומטר מרחק. יצאנו בלילה ושהינו על יד איזה יער, מזג האוויר היה די נוח, נשכבתי לישון על עלי העצים והתעוררתי לרעש מוזר. הם שמו לב שאישה אחת ברחה, נשארה מאחור, כנראה היא הידברה אם אחד מהעובדים הגרמניים, לאן היא יכולה ללכת; למזלה לא תפסו אותה, כבר לא היה זמן לחזור.

אחר כך הם הנהיגו אותנו מאוריינבורג, צעדנו 400 קילומטר ברגל. מי שהייתה חלשה או שעצרה, הם ירו בה.

סוף, סוף ביום אחד בחודש מאי, מוקדם בבוקר ביער שמנו לב שמשהוא מוזר קורה סביבנו- האסאסים נעלמו. בכינו, צחקנו, שמחנו שהגענו בחיים עד כאן. הגיע ראש העיר, חילק לנו תפוחי אדמה מבושלים ואמר שנלך לכפר הסמוך. אנחנו סחבנו את עצמנו לכביש הראשי, הלכנו, הלכנו ופתאום אנו רואות לפנינו תור ארוך של טנקים מלאים חיילים. בהתחלה נבהלנו שהגרמנים חזרו. כאשר הטנק הראשון התקרב, ראינו שאלה שונים; הטנק נעצר וקפץ ממנו חייל – הוא עוד לא ראה כזו תופעה כמונו כי הוא שעל: “מי אתן, מה עשו איתכן?” אנחנו סיפרנו בקצרה, בסלובקית כי הם היו רוסים.

החייל התחיל לבכות כאשר שמע וראה מה עשו איתנו כי לא הייתה לנו צורה אנושית.

יכול להיות שפספסתי כל מני אירועים, אבל מה שכתבתי, הכול אמת.

אידה לוי, ממשפחת קאופר

עוד זיכרונות מהילדות


המגפיים של אבי

אבינו היקר היה הולך לגלנטה – עיירה כפרית הקרובה אלינו, פעמיים כל שבוע כיון ששם הוא היה סוחר בתבואה. הוא נסע עם עגלה כי תמיד היה לנו סוס. את העגלה היה מחנה בחצר של פונדק, כאן היה מקום חנייה עם גג לעגלות. בדרך כלל היה לוקח עימו אחת מהבנות כדי לשמור על העגלה.

לאמיתו של דבר, לעיתים היה קר ממש, אבל אנחנו הלכנו איתו בשמחה כי תמיד הוא היה קונה לנו לחמנייה פריכה מאוד טעימה אשר בכפר שלנו לא היה אפשר לקנות. חוץ מזה, לצאת מהכפר תמיד הייתה חוויה בשבילנו.

שם בחצר היה מתגורר סוחר תבואה מבוגר אשר לא היו לו ילדים. הוא שאל את טאטא- (שם חיבה של אבא בהונגרית)- “תאמר נא, מר קאופר איך זה שמגף אחד שלך מבריק יותר מהשני?” – כי בחורף אבי היה הולך במגפיים בגלל הבוץ הגדול בשוק, שם התנהל המשא ומתן וכדי לקבל על סחורתו כמה שיותר מהסוחרים הגדולים. .

” אז ככה זה”- אמר אבי: “בתי אידוש מנקה לי מגף אחד ואת השני בתי מלכה”!

לילדה אחת מאוד קשה לנקות שתי מגפים כל כך מלאות בבוץ כי המגפיים כמעט יותר גדולות מהן. אז היינו כבנות 7-8 ודי רזות.

כשאבי היה חוזר הביתה מגלנטה אז היה לו הקושי עם המגפיים. “אידוש, מלכה, איפה אתן, בואו מהר כי המגפיים לוחצות לי מאוד”. לטאטא המסכן היו יבלות על סוליית רגלו בגלל הרבה שנים של צעדות בצבא. אנו, אידוש ומלכה הכנסנו את כל כוחנו, משכנו, משכנו אבל המגף לא זז למרות שניסינו מימין ושמאל; סוף, סוף המגף ויתר ואנו התגלגלנו אחורה אבל עם המגף ביד!

הסבתא שלי


הסבתא שלי, פפי נני תמיד הייתה בת שבעים. אם אני זוכרת היטב, כל פעם ששאלתי אותה בת כמה, תמיד קיבלתי את אותה התשובה – בת שבעים! מאוחר יותר כשהלכתי לקבר שלה אחר מותה ראיתי שהיא הייתה בת שמונים ושש. היא מאוד אהבה אותנו.

בזמן חייה היא עבדה כל הזמן והייתה מאוד נקייה; תמיד היא עשתה משהו: היא ניקתה, סידרה או שהיא תפרה, אמנם לא בגדים חדשים אלא תקנה ישנים. אם לא היה משהו אחר אז אספה את הבגדים של הנכדים שלה ותמיד מצאה שם חורים. יום אחד אני שמה לב שהיא תופרת את הסינור שלי, תופרת לה בזריזות. למחרת אני מנסה לשים את הסינור ואני ראה שהכיס סגור בתפר.

פעם אחרת לא יכולנו ללבוש מכנסים כי היא תפרה את פתח הרגליים. למרות שהיו לה משקפיים הם היו כנראה ישנים מאוד;

הייתה להם צורה מאוד דקה כזאת (כאן אידה ציירה בכתב היד את צורת המשקפיים).

היא שמרה עלינו מאוד ואם היא יכלה לתת לנו משהו (איזה ממתק), תמיד נתנה.

זיכרונות מהחיים שלי אחר המלחמה


כ
מעט כל שבוע הייתי נוסעת מסרדאהיי (זה היה אחר המלחמה כשהיא כבר הייתה נשואה) לפוז’ון’ (נרטיסלבה- עיר הבירה של סלובקיה).

תמיד היה לי איזה עניין לסדר במשרדים וגם הייתי הולכת לקנות בגדים או נעלים כי שם היה מבחר גדול יותר.

בוקר אחד בחורף הגעתי לתחנת הרכבת; כיוון שברכבת היה קר, נכנסתי לקרון של המסעדה להתחמם. היה שם חום נעים וגם היה אפשר לשתות ולאכול. אני לא אכלתי רק שתיתי תה. אישה גדולת מימדים מכרה מרק גולש בדלפק. בזמן שאני שותה את התה שלי אני רואה שהיא מגרשת בגסות ילד צועני כי הוא ביקש ממנה קצת מרק. הילד יבב ושאלתיו למה הוא בוכה. הוא היה רעב. נגשתי לאישה השמנה כדי שתתן לילד מרק ושילמתי. היא השתוממה וכשפיה פעור נענעה את ראשה, אך הילד אכל לשביעות רצונו והיה מאושר.

אני ידעתי מה זה אומר להיות רעב. הייתי אז כבר אחרי אושוויץ.

איך עשיתי היכרות עם המזכירה של וולנברג

בקיץ אחד כמו בדרך כלל, קיבלתי היתר לשהות בעיר מרפא קטן על יד גבול פולניה, כפי שאני זוכרת, שם המקום היה קרווין.

ביום הראשון האנשים הציגו את עצמם; כל אחד סיפר מאיפה הוא בא. אני רק הקשבתי לאחרים, לא התכוונתי להציג את עצמי כי ידעתי מניסיוני שאם אני רוצה להרגיש טוב אז עלי למצוא חברה ללא היכרות מוקדמת.

פתאום תשומת ליבי נמשך אל אישה יפת מראה, בלונדינית אשר עלתה לבימה להציג את עצמה והיא התחילה עם זה שהיא בעצם באה מ-לווה אבל היא מדברת סלובקית גם כי קודם הייתה חיה בז’ולנה. לזה אני באופן ספונטני מגיבה שגם אני הייתי שוהה בז’ולנה כי היה חי שמה בן דוד שלי; אז היא שאלה את שמו.נכנסתי קצת למבוכה כי חשבתי שאם אני אגיד לה אז היא תדע שאני יהודיה, אבל נזכרתי שבן דודי שינה את שמו, אם כך אמרתי ששמו היה דר. סוכי. מסתבר , הוא היה רופא השניים שלה.

 לאחר ארוחת הערב היא הזמינה אותי לשתות משהו. בדרך לקומה השנייה היא סיפרה לי שהייתה לה כזו דלקת פרקים שבעלה היה מוכרח לסחוב אותה בידיו מעלה במדרגות; הוא היה רופא אבל לא יהודי. אני רק תהיתי: למה שהוא יהיה יהודי. אבל להפתעתי הרבה היא אמרה שאכן היא יהודיה. היא הציגה את עצמה, קראו לה מריה גל. מאותו רגע היינו מבלות יחד בזמן החופשה. כבר ביום הראשון היא התחילה לספר את סיפור חייה, למרות שבתחילה בזהירות כי היינו עדיין בזמנים של הקומוניזם.

היא הייתה מזכירתו של וולנברג וכאשר הרוסים נכנסו (לבודפשט) הם פקדו על שניהם להיכנס למפקדה שלהם. אחרי שיצאו וולנברג והיא התייעצו מה לעשות; היא אמרה שצריכים לברוח. פתאום נגש אליהם חייל רוסי ופקד עליהם לבוא איתו. הם לקחו אותם שוב למפקדה איפה שהרוסים הקריאו להם את השיחה שלהם אשר הקליטו. שמו אותם על רכבת והם הגיעו למוסקבה.

וולנברג היה שם שלושה ימים ואז לקחו אותו לקראסנוירסק. מריה לא שמעה ממנו יותר. היא הייתה שנה בבית סוהר במוסקבה, כאן היא ילדה את בנה מבעלה הראשון.

*

זכרונות מישראל

צחוק עם יונתן הנכד שלי

כאשר הגעתי לישראל כמובן לא ידעתי אף מילה בעברית . גם היום איני יכולה להתפאר עם ידע העברית שלי. את השנה הראשונה ביליתי בהוד השרון אצל ביתי עליזה. כבר תחילת שהותי שם היא נתנה לי לשמור על שני הנכדים שלי, והיא נסעה לאירופה לראות קצת את העולם. הילדה, נתי, כבר הייתה הולכת לבית ספר, יונתן היה בערך בן שנתיים וחצי; הוא היה קצת עצבני, במיוחד כי אימא שלו נסעה, כי הוא היה קשור אליה מאוד.

אז נשארתי עם יונתן ללא כל ידע של עברית אבל הוא חשב כולם מבינים את מה שהוא אומר.

היה לו חבר – בן, כל יום הם שיחקו יחד, אני ליוויתי אותו אליו. יום אחד אחר ארוחת הצהריים הוא אומר: “סבתא אני רוצה לבן”. כבר הבנתי משהו (לפחות חשבתי כך). אז אני עונה:
“אני חושבת שעכשיו אכלת ארוחת צהריים, אבל בסדר, אם אתה רוצה לבן אני אתן לך”, ואני הולכת למקרר כדי לתת לו לבן אבל הוא מתעקש: “לבן, לבן”, הוא

כבר זועם, דופק עם הרגליים כאשר אני מושיטה לו את הלבן, בסוף הוא אומר יותר לאט: “ל-בן!” – אז הבנתי שהוא רוצה לבן החבר שלו. ( כשהוא נזכר בזה הוא צוחק מכל ליבו).

המקרה הקטן הזה ארע לפני כשמונה שנים. חיכיתי בתור בבנק בסבלנות, לפני שני גברים; אחד מהם עצבני מאוד כי על יד הקופה שתי נשים פטפטו עם הפקיד וזה הרגיז אותו למה הם מעכבים את הפקיד בעבודתו, גם אחרים רוצים להגיע אליו. לי זה כבר היה יותר מדי ואומרת לו בעברית: “מילה ראשונה מה אני למדתי אז אני באתי בארץ היה סבלנות!” – מיד שאמרתי את זה הוא שאל אותי בהונגרית רהוטה: “מאיפה את בהונגריה?” אחר כך התחלנו לשוחח, אמרתי שאני הונגרייה מצ’כוסלובקיה, הוא היה מבודפשט, עלה לארץ ב-1933 עם החבר שלו כי הנומרוס קלאוסוס הוריו לא יכלו לשלוח אותו לבית ספר ללמוד לבגרות.

דיברנו ארוכות, ומאז כל פעם שאנו פוגשים ברמת השרון תמיד יש לנו על מה לשוחח. הוא מורה באוניברסיטה בתל אביב – בבר אילן. אם אני זוכרת טוב, שמו תל חי, הוא עיברת את שמו פה בישראל.

אירוע עם בלנקה

בזמן שאחותי בלנקה עדין הייתה גרה בבני ברק הייתי מבקרת אותה הרבה. בדרך כלל היינו יוצאות להציץ בחלונות ראווה. באחת ההזדמנויות האלה ראינו בחלון הראווה בד מאוד יפה ובלנקה אמרה לי: “תיראי, איזה בד יפה אבל המחיר לא כתוב, תכנסי ואני אחכה לך בחוץ; אותי מכירים כאן ואני מתביישת לשאול שאלות אם אני לא מתכוונת לקנות”. נכנסתי ושאלתי על מחיר של כמה בדים, אחר כך יצאתי והתחלתי לתת לאחותי דין וחשבון על מחירי הבדים. אני באמצע ההסבר כאשר אני שומעת:



ich verstehe dich nicht

ואז אני רואה
שאני מדברת אל אישה זרה ובלנקה מסתכלת מרחוק – מה אני רוצה מהאישה הזרה הזו. אני ניגשת אליה ואומרת לה – “חשבתי שאני מדברת איתך!” על זה שתינו פרצנו בצחוק כזה גדול שנשענו על קיר כדי לא לפול. האנשים ברחוב הסתכלו עלינו בטח חשבו שאנחנו משוגעות, כי הם לא ראו שום דבר מצחיק. בבית סיפרנו את זה לבעלה, שימחה, גם הוא צחק הרבה. לצערי כבר הם כבר אינם בינינו בחיים.

למי שמחליף פנינה אמיתית באבן

למי שמחליף פנינה אמיתית באבן

לא מגיע לו לקבל את הפנינה.

יש מי שחושב את השקיעה לבוקר

ומתהלך כאילו הוא צעיר

וטוען שזה עדין בוקר.

אולם החוק הנצחי אינו משתנה

אכן הנעורים חולפים פעם

ומי שאינו מאמין הוא רק רץ קדימה

אך בסוף גם למורד יגיע.

הוא כבר חש את הלילה ומתיישב יגע

חושב על הפנינה

ובחלומו מבקש סליחה

הלוואי ושוב תשוב אליו.

שחר עולה בתהום הרקיע

החיים מתחילים,

לציפור יש בן-זוג –

יש עם מי לשתף שמחה וצער.

אני נשארתי כאן לבד, יתומה,

את צערי ואת שמחתי אין לי לפרוס למי.


כתבה אידה לוי, רמת השרון 1981


Leave a Comment

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

EugenR Lowy עוגן רודן

Thoughts about Global Economy and Existence

Kaleidocyte

When 140 characters isn't enough

Footnotes to Plato

because all (Western) philosophy consists of a series of footnotes to Plato

Believe or Doubt?

Is it reasonable to be a Christian these days?

Patrice Ayme's Thoughts

Morality Without Intelligence Makes As Much Sense As Will Without Mind. Intelligence Is At The Core Of Humanism.

How to Be a Stoic

an evolving guide to practical Stoicism for the 21st century

Forwardeconomics

An evolutionary think tank

pshakkottai

Just another WordPress.com site

Richard Brown

The usual phlegm and philosophy

%d bloggers like this: