Skip to content

ספור אפל

02/07/1986

ספור אפל

כאשר יצא את האכסניה, הערב ירד על הכרך והשמים התקדרו. יושבי העיר, שנמשכו אל השדרות הרחבות, המוארות בפנסי אור לבן קר, כמו עש לילה הנמשך אל אור הנרות, התהלכו אחר עיסוקיהם בהמוניהם, ועקרו מתודעתם את זכר החשיכה, שהיו נתקלים בה רק בסמטאות הצדדיים, בהם נקודות האור החוורות, מהבהבות מרחק רב זה מזה. במקומות אלה השתדלו לחלוף במהירות, לבל יפגשו עם המציאות, העולה על מתוך האפלה.

גם היום כמדי ערב, פנה אל האזורים האלה. מקומות, בהם כף רגלו טרם דרכה, אליהם הגיע תמיד, אוטובוס שחלף בתחנה באקראי, והוא נזדמן לידה, ועלה עליו.

היום כנראה ירחיק עד פרברי העיר,” חשב עודו על המדרגה הנמוכה, נמלט כלפיִ מעלה מפני הדלת המתקפלת של האוטובוס שהחל לנוע. היא ישבה לבדה במושב הקדמי. על גופייתה הוורודה האוורירית, גלשו שערותיה המסולסלות ברישול פרוע.

שב לצידה !” פקד לעצמו עדיין בפתח האוטובוס. אילו רק לא היו מושבים פנויים רבים כל כך. אז הכול היה פשוט. עדיין על המדרגה, שלשל את העודף לארנקו, אותו השחיל לכיסוי האחורי. רק אז הבחין בכרטיס בידו השניה. תוך מבט ממושך לעברה, הוציאו שוב את ארנקו, קיפל לתוכו את הכרטיס, ושוב התקשה למצוא את כיסו האחורי.

מתי כבר יגיע הרמז המיוחל ? “. הוא מיקד את כל כוחותיו אל אותה קריאהִ אילמת ששידר לעברה, בטוח שהיא נקלטת.

נא להתקדם!, נא לפנות את המעבר!” קרא לעברו הנהג, והוא נדחק בלי רצון קדימה, כושל בדרכו, נחת על המושב שאחרי מושבה, ומיד חיפש עמדה נוחה ממנה יוכל לראותה היטב. אולי גם היא תחפש את מבטו ?, אז יוכל להשיב לה”

האוטובוס נתמלא בינתיים ורק לצידם נותרו מקומות ריקים. “עדיין לא מאוחר, עדיין אוכל לשבת לצידה, ומה יחשבו עלי ? זה יהיה מובן כל כך, אולי אפנה לנהג, כאילו לשאול אותו דבר מה. אחרי זה אשב לצידה. כן! זה רעיון מצוין. כך אעשה”. מיד חש את המחושים שגרמו לו להתכווצויות בכפלי עור סביב טבורו. “קדימה, עשה זאת ! לא ! אולי מוטב לחכות. יתכן והיא יורדת בתחנה הקרובה. אז חבל על הכול . כן אעשה זאת אחרי התחנה הקרובה. אם היא לא תרד, סימן שעלי לשבת לידה “. ההתכווצויות עברו מיד לכתפו השמאלי ליד עצם הבריח, משם גלשוִ לאזור שרירי החזה ושם נרגעו לעת עתה.

בתחנה הבאה ירדו נוסעים רבים ורבים אחרים עלו במקומם. צעיר עם וולקמןִ באוזניו, לבוש חליפת ג’ינס קרוע באזור בירכיו, קפץ על המדרגה ומיד המשיך משם הלה. את רגליו גרר אחרי גופו הנטוי קדימה עד למושבה והתיישב לידה.

מגיע לך הססן רפוי-שכל, מוג-לב, חסר מוחין, שוב החמצתה את ההזדמנות. כעת ִהיא תפול לידו של הלא-יוצלח הזה, כלומניק, הולך בטל”.

אוהו!! שוב אתה מקנא!? רק התיישב לצידה, אפילו לא ניסה להביט לעברה, ואתהִ כבר… ונאמר אפילו הוא יפנה אליה, האם היא תסכים לו, ודאי תדחה אותו. עדינה כל כך, צנועה, כולה רוך וענווה, מה לה וללץ הזה, אולי כך היא גםִ תרמוז לך על יחסה אליך. יתכן גם שהוא ירד בתחנה הבאה, אז תוכל אתה הפגם-לשבתִ לצידה, רק הפעם אנא בלי היסוסים, זכור אינך מכוער ממנו. הרי  הזה- לא ניכר על פניך !?, מדוע אם כך בכל זאת ?”

אילו רק יכלה להביט לתוך תוכי. הייתה מגלה את מצבור הרגשות, שנאגר במשך כל השנים האלה של צפייה ואיפוק, העשוי להתפרץ כל רגע. די ברמז קל, במגע עדין, בלחש חלוש של הנעימה הנכונה, והכול יתפרץ בהשתפכות של רוך והתחשבות, הקרבהִ עצמית ואהבה. כן אהבה מה יש, האם זאת מילה גסה ? א-ה-ב-ה.”

כתפי הנערה נגעו קלות בזרועו של הצעיר. כאילו שני חוטי חשמל נגעו זה בזה בקצר מתנצנץ. חושיו המחודדים התמקדו באותו מגע, שעורר בו שוב את הריגושִ המשכר באזור בטנו, שהפער את תאיי הזעה, מהם ינהרו זרמי הנוזל הדביק.

היי, מה איתך! מה אתה נוגע בה, מה קרה לך?!”, רצה לזעוק, “הרי היא טהורה, תמימה, לא נועדה למשחקים של קלי דעת כמוך. היא ראויה ליחס רציני של כבוד והערכה. רק אני אדע להעניק לה זאת?”.

הנערה הביטה אל החלון, והוא המשיך להתעסק ברדיו הקטן. עברו אולי דקות ספורות, עד שהסיר את האוזניות מעל ראשו והציע לה אותן.

מה זה?”, חייכה לעומתם, והרכיבה אותם לראשה. הצעיר קירב את ראשו אל שלה וגופיהם החלו לנוע. תחילה כל אחד לפי קצב שלו, שלאט תוזמן לקצב מתואם, עד ששניהם נעו יחד בתנועה גלית, אבריהם נגעים זה בזה.

איזו הפקרות, ממש פריצות! זולה כל כך, המונית כל כך. הנה הוא לוחש לה מילה, שתיים באוזן, והיא כבר צוחקת לו בפרצוף. ממש מגעיל! איך היא יכולה!?, יפה כזאת ?” חנוק נדחק אל החלון הפתוח, לא מסוגל לרגע להפסיק לראותם. “מופקרת! מתרפקת על כל פחזן. ממש זונה!

מה איתך?! האם היא שלך? אתה אפילו לא מכיר אותה. ובכלל, היא יפה בעיניך?  הסתכל בסנטרה המחודד, והנמשים שסביב אפה, לא במקרה שלא אתה יושב לידה. בכל זאת, להתמזמז עמה ככה, חוצפה שכזאת, והיא? כלום! פרוצה! נטפלת עליו. היכן האצילות, גאווה, מוכנות להקרבה עצמית? לא, הן לא יודעות כל זה, לא בשבילך הן!! לא עבורה ננצרו בך כל הרגשות האלה. לא! לא היא שתמצא את האשנב אל המאגר הזה, ותשחרר אותם משם. החשבתה שהיא תלווה אותך בחמלתך על המצוקות והעוולות שחווית בעבר? היא גם לא תפסח על הפגם ההוא. ומי היא בכלל, שתתייסר בגללה ?”

בתחנה הקרובה ירדו יחד. הנער פילס בידו האחת את הדרך בין היורדים, ובשנייה חיבק את גבה בנגיעה קלילה.

וודאי, כעת הכול ברור, הם הכירו עוד קודם. הוא התיישב לידה, ואפילו לא הציגִ את עצמו בפניה, והיא קיבלה אותו בלי שאלות, כמו מכרים וותיקים, כמובן, הםִ כבר חברים שנים רבות, אולי אפילו ארוסים. צעיר כל כך, וכבר כבול -לאחת”.

בתחנה הקרובה ירד והחל פוסע לעבר אחד הרחובות הצדדיים, שהתפתל בין שתי שורות בתים פרטיים, מוקפים גדרות צמחיה ירוקה, ועצי נוי מכוסים עלווה לחה. פנסי הרחוב העמומים דלקו מרחק רב זה מזה, ממקדים את אורם העמום סביב עצמם. הוא חיפש את הרחובות האלה, מלאי עיקולים מוצלים, רחשים בלתי נשמעים, צלליות בלתי נראות, שהביאו את עצביו להתמתח עד כדי להתפקע, ואת ערנותו להתחדד, עד שהצליח להתמקד בכל נקודה, להתפרס על פני כל האופקים, וגם לחושב קיומו של האפל הבלתי נראה.

גם ביום היה מהלך ברחובות העיר, אז נהג דווקא לפקוד את אזורי המרכז הומי אדם, שם היה מתהלך בצעדים נחפזים. לא-לא. ששעתו לא הייתה דחוקה. להפך. אלא התבייש להתגלות כהולך בטל, שתשוקותיו הכמוסות מריצות אותו להלך עד כלות כוחותיו. מדי פעם חטף בגניבה מבט נערה חולפת, לרוב מבטים של הבזקי שנייה. קרה גם שהנערה המתקרבת חייכה לתוך פניו. אז במשך שבועות ריצדה תמונת פניה מול עיניו, והוא התייסר בשאלה, האם לא החמיץ הזדמנות. אולי היה עליו לפנות אליה, לו כדי לבחון את אמיתות תחושותיו. הלוואי הייתה בו החוצפה הנדרשת, אךִ מה יעשה בגמגום הזה המלווה אותו כל הזמן. לו היה מרפה מימנו, אפילו לזמן מוגבל, נאמר לשבוע, לא עדיף חודש, אולי שנה ?, כן, שנה, הלוואי והייתה לו שנה, הוי אילו רק הייתה לו שנה, בלי כל המעמסה הזאת, אך בינתיים!?, כן בינתיים לא פעם באמצע המשפט נתקעה המלה בגרונו, כאילו נותרה תלויה שם בשורשי לשונו. אז ללא שליטה החל לנער את ראשו, אולי כך היא תשתחרר ותפלט, אך בינתיים פיו נותר פעור, שפתיו התעוותו. רק אנשים מנומסים התאמצו לנהוג בוִ בסבלנות, וגם הם היו מחייכים מן חיוך מטופש, כדי להסתיר את מבוכתם ואי נוחותם מהמצב. ” כאילו הוא לא מבין במה העניין, אומנם הוא הרבה דברים, אך לא מטומטם. הוי כן, כמה הוא שנא את החיוכים האלה, עדיף כבר הקטיעה המזלזלת ולא סובלנית של האחרים.”

רק בלילות כאילו בושותיו נבלעו בחושך המגן, עד שראה בו בן ברית, הגואל לעתיד, אשר ירא לו את הדרך אל מאווייו.

הרי היא חייבת להיות, אי-שם, במקום כל שהוא. בסוף ימצא אותה, ממתינה לו, זה זמן רב, מסתתרת בכוך החשוך, מכווצת. גם הוא יסתרבל לידה, ירצה לספר להִאת הכל, כן את הכל. והיא ? היא רק תרים את אצבעה אל שפתיו, תלחש לו לאט, חלושות, כמעט בלי קול, פססס. אין צורך! אני יודעת? והוא יניח את שפתיו בכף ידה, ינשום את ריח התבן שנדבק בה, וידע שדי לו בכך. די לו בכך. הם יישבו מכורלים יחד במשך שעה, אולי שעתיים, אולי יותר, זמן רב על כל פנים, ואז היא תקרב את פניה אל פניו, וכך ישבו עוד זמן מה, פניה נוגעות בפניו, שערותיה גולשות אל מעל אוזניו, אל תוך נחיריו”.

אחוז ציפייה נבלע אט-אט בסמטה האפלה. הוא כבר דרוך וממוקד. כל רחש מזעזע אתִ עצביו, עוויתות מקפצות על שפתיו, סנטרו רועד שלא מדעת.

חתולה נמלטת מפני חתול תאוותן תוך יללה ספוגת חרדה מהולה בתשוקה. במנוסתה מפילה פח מתכת, שמתגלגל לאורך המדרכה ברעש מצלצל. מבוהל האיץ את צעדיו.

עצי צפצפה גבוהים מטילים את צלליהם הנעים ברוח הלילית, לרוחב הרחוב המתפתל.

תפסססיק, תפסססיק, …. קרא לעברו קול מאחורי שיח גדר חיה. “מה זה!?” נזדעקִ כמעט בקול רם. האם נחשף? הכול אבוד. ברח! ברח מהר ! לא, הוא לא יברח. לא הפעם. אין לו סיבה”.

תפסססיק, תפסססיק, תפסססיק… המשיך הקול להתגרות בו.

מה אתה רוצה ? הלא לא פגעתי באיש.

בזהירות קרב אל שער הברזל ממנו בקעו הקריאות. הוא ניסה להציץ דרך סורגי השער, אך החצר הייתה חשוכה.

תפסססיק… המשיך לשמוע אותו לועג. בשקט ניסה להזיז את הבריח. השער נפתח בקלות, תוך חריקות מצמררות עור. צעד אולי שני צעדים אל תוך החצר, ואז כמעט נעתקה זעקה מגרונו. האימה הקפיא את תנועותיו. סילון מים קרים ניתזִ בפתאומיות בפניו. לקח כמה שניות, עד אשר הבין שאלה ממטרות המשקות את הדשא. תפסס, תפסס, תפסס, חזרו על עצמן הממטרות עם כל סיבוב. ברגליים כושלות יצא את החצר. בטרם החזיר את הבריח למקומו, הסתער עליו כלב ענק מתוך האפלה. למזלו הספיק להגיף את השער והכלב נגס רק נגיסות סרק באוויר. כישלונו רקִ הגביר את זעמו של הכלב והוא המשיך תוך בנביחות רמות וחרחורים מוקצפים, לנסרִ את סורגי השער בלסתותיו.

רגליו הכושלות והרועדות הוליכו אותו אל חומה נמוכה שהקיפה את בית השכן. במשך שעה ארוכה ישב שם עד אשר רגליו שבו והתייצבו ויצא שוב לדרכו. השעה הייתה כבר מאוחרת. גם פני הרחוב השתנו. לא עוד בתים פרטיים חד-קומתיים, אלא בתי דירות משותפים. רק פה ושם בצבצו פסי אור מבין התריסים המוגפים. אולי משום כך שם לב מיד לחלון הפתוח לרווחה, ולצמותיה הארוכות, שהוארו באור זהוב של מנורת הלילה. את גופה הנשען על אדן החלון ראה רק כאשר התקרב ממש.

אלוהים,!?  היא ערומה! מבוהל נעץ בה את עיניו. לא, לא, לא יתכן. הוא בוודאי טועה. אבל הנה, הוא ראה אותה בבירור, את שדיה הבהירות ופטמותיה החומות הבולטות. אחוז חרדה המשיך להביט בה. הריגוש באזור סרעפת התחדש שוב. גם היא הבחינה בו, ובכל זאת המשיכה לשבת במקומה, נדמה כאילו היא רומזת לו דבר מה. מנופפת בידה, וגופה הערום מתבלט על רקע ווילון ביתה.

היא מסמנת לו, מזמינה אותו לבוא. אין עוד ספק בכך. היסוסיו נעלמו. הוא רץִ לכיוון חצר ביתה, משם לחדר מדרגות. על המדרגות דלג שלוש, שלוש.

 או? או, או, אולי.קומה שלישית, כן קומה שלישית, נדמה לי כן קומה שלישית רביעית ? ובאיזו כניסה ?” נעצר לשנייה, “בכל קומה ארבע כניסות. אוי, אוי, אוי ! לאן כעת ? היכן היא התייפח גרונו, “אנא ! אנא ! במטותא ממך ! תני אות, תני סימן. רק עוד רמז אחד, קל שבקלים, מין רשרוש של שמלה, או חריקה קטנה במנעול, או אפילו נקישה קטנה ליד הדלת. די בה, די בה. אוי, אוי, אוי לי, הושיעוני. לאן לפנות? לאן כעת? היכן היא? כיצד אמצא אותה ? אני מתחנן בפניך עוד סימן אחד, עוד אחד ודי בכך”. כמעט בוכה החל להתרוצץ בין הדלתות והקומות.

האור נכבה במסדרון כמה וכמה פעמים. הדליקו מחדש ועדיין לא בא האות. בסוף ירד במדרגות בדילוגים חפוזים, כמעט מועד באחד העיקולים, ומיד רץ אל החצר. “הפעם יילמד את מיקום חלונה היטב”. אולם מצא בנין חשוך. “מה זה ? לאן נעלמה ?, לא יתכן, אולי היא ממתינה לו בחושך, יתכן אפילו עומדת ליד דלת דירתה, אחוזת התרגשות בדיוק כמוהו”.

בריצה שב למעלה. ודאי עומדת היא ליד הדלת מנסה לשמוע את צעדיו. “הנני! הנני! שבתי אליך!” רקע ברגליו. האור נכבה שוב והוא פסק לרגע מהמהומה. במקום זאת ניסה לשמוע את הרמז המיוחל.

בום-בום-בום, בום-בום-בום. שמע את מהלומות ליבו.

בקומה תחתיו נפתחה דלת. שמע צעדי אישה יורדת במדרגות. “האם זאת היא? לא, לא יתכן. היא מהקומה השנייה. ואם זכרונו מטע אותו? ומה אם ילך אחריה, וזאת מהחלון תאבד בינתיים את סבלנותה ? שוב ההיסוסים, התירוצים המטופשים שלך, כמו תמיד לעזאזל איתך, מוג לב. קדימה! לך כבר!”

ברחוב ראה את צלליתה כעשרים צעדים לפניו. התקדמה בצעדים מהירים. “אולי הוא טועה ? אילו רצתה בו הייתה ממתינה לו, או לפחות מאטה את צעדיה. שוב אתה ? לךִ כבר אחריה ! הפעם או לעולם”.

האיץ את צעדיו, כמעט רץ, כאשר קרב אליה כדי כמה צעדים האט, התאים את קצבִ הליכתו לשלה. “עלי להירגע תחילה”. כבר מקודם הגיע לשיא והנוזל הלבן דלף לאורך ירכיו השעירות. כעת רק פסיעה או שתיים הפרידו בינו לבינה. “היכן הסימן ? יתכן ש…? לא! לא יתכן! בוודאי הכול הצגה, העמדת פנים”. חש פיק ברכיים, גם הלחץ באזור סרעפתו המתפשט אל מפשעתו, גרונו יבש. רגליו כבדו. לפתע התקשה ללכת, חש את העייפות של כל אותם ימי הליכה אחר הנעלם. “עייפות ? דווקא עכשיו?”.

אויווי, אויווי לי, הושיעוני, נדמה לי שהאטה את צעדיה. ברח ! מה איתך!? השתגעת?! סוף סוף הגיע האות ואתה רוצה לברוח? ואולי זאת טעות בכל זאת? שוב ההיסוסים האלה, פחדן שכמותך”.

רק עוד צעד אחד”. עלה על דעתו לנשוף בעורפה עד שהיא תחוש בו. “אולי גם היא אחוזת התרגשות כמוך? אליך רק להושיט את ידך והיא שלך ! הנה, הבט, היא מנדנדת את תיק הצד שלה, הלא די בכך ? מה עוד אתה מצפה ממנה? התקרב עוד רק עוד צעד! נו כבר, קדימה!”!צעד

צועד לצידה הביט בפניה, והיא הרגישה בו. יתכן תחילה סברה שברצונו לשאולִ אותה שאלה, או אולי סתם לחלוף על ידה תוך נעיצת מבט מתגרה בפניה, כפי שקרהִ לה פעמים בעבר.

איברו החל לפרפר והתקרב שוב לשיא. ברגע זה היא נעצרה. מדוע עשתה זאת, מדועִ לא המשיכה כרגיל, הייתכן שהבחינה בהבעת פניו המתעוותות מתשוקה, מלאי תחנונים והתרפסות, ולהבזק של שנייה, מן זמן כמעט בלתי קיים, שאין בו די כדי להחדיר דבר אל התודעה, היא חשה בו ?

העובדה היא שנעצרה, וברגע הזה לא ידע עוד כל היסוס. כעת פעל רק מתוך כורחִ שלא שולטים בו לא התבונה, ולא הרגש, רק האינסטינקט העתיק של טרם אדם, שתמידִ יפעל ללא רתיעה.

אחרת אולי היה ספק בידה לזעוק, והוא היה עומד על המתרחש, עוצר בעצמו בעוד מועד, משתפל מבוהל בעפר הרחוב, מלא חרפה וחמלה, ממתין לעונש המגיע לו. אולם גופו לא נתן עוד זמן לא לה ולא לו. זרועותיו כבר ליפפו אותה, פיו מילא את שפתותיה, והיא נגררה אל המדשאה הקרובה.

כאשר נפלו יחד על המצע הרך, עוד נעתקה אנקה חלושה מגרונה, שהייתה חרישית ושקטה, עד שאפילו הוא לא יכול לשמוע אותה, ובינתיים הספיק לפלש את ידו לחולצתה לחבקה בליפוף חונק עד כדי להחליא, ומיד החל לעסות את שדיה.

היא ניסתה להתגונן להתפתל תחת המעמסה, לבעוט אל האזורים הרגישים של גופו, אך זרועותיו ורגליו כלאו אותה אל האדמה. רק ידה השמאלית נותרה חופשית, וגם היא באופן חלקי. היא ניסתה להכותו בגבו. האם ברגע זה יוכל לחוש בכך, ואם חש, האם לא היה עליו ליחס זאת לעוויתות פורקן התשוקה ? נוזל לוהט לבן וסמיך נתז מאברו ללא הפוגה. כל גופו רעד. היא ניסתה שוב להשתחרר מחיבוקו. חיה רעה! עלתה צעקה מתוכה ונבלמה על סף פיה החסום. היא הרעידה את גופה, סוף סוף הצליחה לשחרר את ידה הימנית. מיד תפסה בקרקפתו והחלה לחלוש את שערותיו במשיכות פתאומיות. תחילה לא הרגיש בכאב. רק כאשר הנחיתה מהלומה בעיניו, הביט בפניה בפעם הראשונה.

מיד קפאו תנועותיו. “הייתכן ?, הייתכן ?”. הוא מיד הניח לגופה, נתגלגל ממנה, מכווץ כרע ברך לצידה. מבויש הביט על מכנסיו המופשלות. לא העיז עוד לראותה.

גם היא לא הביטה לעברו. אילו עשתה זאת, הייתה מוצאת בפניו רק רצון להקיפהִ ברוך, והתחשבות. את תשומת לבה מיקדה אל קולות הצעדים הקרבים מהמדרכה. ברגע המתאים קפצה על רגליה ורצה לעברם.

הצילו! הצילו! התמוטטה לרגלי זוג המהלכים.

הוא המשיך לכרוע ברך על המדשאה הלחה, לא מבין פשר העניין, רק בוהה אל הבלתי נראה, לא משמיע קול, למרות שבתוככי גופו הדהדה הזעקה הרררי אאאננניִאוווהההב אווותתתתתתך.

ע.ר.כ.אוקטובר 1986.

Leave a Comment

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

Someone Somewhere

From Beyond the Rainbow Somewhere

Patrice Ayme's Thoughts

Morality Without Intelligence Makes As Much Sense As Will Without Mind. Intelligence Is At The Core Of Humanism.

Flip Chart Fairy Tales

Business Bullshit, Corporate Crap and other stuff from the World of Work

Uneasy Money

Commentary on monetary policy in the spirit of R. G. Hawtrey

kaleidocyte

When 140 characters isn't enough

Footnotes to Plato

because all (Western) philosophy consists of a series of footnotes to Plato

Believe or Doubt?

Is it reasonable to be a Christian these days?

Forwardeconomics

An evolutionary think tank

pshakkottai

Just another WordPress.com site

%d bloggers like this: