Skip to content

נערת חול

25/07/1985

נערת חול

הוא התהלך בין שולי הים לשמיכתו הפרושה, ממלא את דליו האדום, כמותם מוצבים ליד מתקני כיבוי אש ממולאים בחול זיפזיף זהוב. את החול שופך שוב ושוב על התלולית הנערמת, שגובהה מגיע כבר עד ביטנו, ולשיפועיו מתגלגלות גרגירי הזיפזיף הלא צייתנים.

אף-על-פי-כן התל הולך וגובה עם כל סיבוב. גובה עודִ ועוד.

על פי מראהו הוא ביו ארבעים בערך. בטנו הקטנה גולשת מעל בגד ים קצרצר. עור גופו, כתשמיש ברונזה, שזה עתה הבהיקוהו. שערותיו שיבה, אך גופו חסון ושרירי. תנועותיו צעירות.

התל גדל. קודקודו מגיע עד בית חזהו. הוא פסע צעדים אחדים לאחור. בוחן אותוִ במבט, כאילו ענין רציני לפניו. מביט בערימת החול עוד ועוד, מהלך סביב, סביב. מודד עם כפות ידיו פרושות מלפנים.

כאשר דעתו נחה לו, משתטח על התל, מחבק אותו, ומיד גם מתחיל ללטפו. בתנופה ובנמרצות, בתנועות פזיזות ונוקשות, ללא היסוס, ללא לאות.

מפסגות התל מבצבצת גולגולת. עודה ערומה וקרחה, אך ניכר בהִ יופייה. צווארה מתגלה גם הוא. לא ארוך מדי, וגם לא קצר. אולי רק הקמורות שלִשורש ראשה מרמז על מעט דופי שבה.

קצבי תנועת הים מתמידים ואחידים. הגלים באים והולכים. בשאונו נבלעת המולת הנופשים, המציבים את גופם מול קרני השמש, משקעים את קונכיות אוזניהם לרעש הקצוב, ההולך ושב ושתמיד הוא שם.

רק מיודעינו בשלו. הוא לא מפסיק את מלאכתו אף לא לרגע. קמורות גבה הזקוף בוקע מהערמה, בעוד גרגירי זיפזיף המיותרים מתפזרים לכל עבר. היא כבר חשופה מאחור. מלפנים היא עדיין משל לדיונות חול של מדבריות.

הוא מתרחק צעדים אחדים לאחור, מביט בה ארוכות. מצחו מתקשה ונסדק. לפתע לופת בתנועה עגולה את הדלי, ורץ עמו אל הים, ממלא אותו בחול בוצי רטוב, אותו מתיז חופנים חופנים על גולגולתה הקרחה, משם הם זולפים מטה-מטה לאורך גבה, עד שנעצרים מיובשים בחומו הלוהט של השמש. אלה שערותיה המסולסלות, הגולשות בפרעות מקודקודה עד קונכית עכוזה.

הוא מאט את פעלו. מתחיל ללטף את גופה, מגפפה צמוד צמוד. היא טרם נולדה, אך הוא כבר מכיר אותה. כעת עליו לעצב את ידיה, רגליה, חזה. תחילה כתפיים, הן נגזרות מעצמם על פי מידות וקווי צווארה, הן מעוגלות, בשריות. זרועותיה מגושמות במקצת, ספק של אישה, ספק של נערה. פרי בשל שטרם ננגס

זיעתו דולפת מגופו, תנועותיו העיפות מואטות. אין מה להיחפז, השמש עדיין מכה בעוצמה.

גלי הים שוטפים את החוף, מה שנוגסים ממנו, בגל הבאה ישיבו לו. שוב, ושוב, הגלים קרבים ושבים, לרגע קוצפים, אך מיד נרגעים.

חזור חלילה, בסבלנות, ללא לאות, ממשיכים בשלהם, לעולם לא מרפים.

גם הוא בשלו, עד שהיא תתגלם בשלמותה תחת ידיו.
עבורו קיימים רק היא והוא. הוא והיא.

כעת נמרצותו נעלמת. הוא עובר ללטפה בעדינות ובסבלנות. גושי חול מיותרים מתפוררים תחת ידיו. אט-אט, היא מעוצבת. כל ליטוף שלו מקרב אותה אל העולם.
היא, היחידה במינה,

שדיה מבצבצות בקשיחות זקופה של רעננות נעורים. אפילו, שמותניה ומטה עדיין חבויים תחת ערמת החול, גזרתה ידועה ונתונה. האיש שלנו אומנם מוליד אותה, אך אין לו, אלא לחשוף אותה ממחבואה.
אין בכוחו לשנות דבר, להוסיף דבר.
כל שעליו לעשות, זה ללטף אותה בעדינות והיא בעצמה תגלה טפח אחר טפח את יופיה, ואת מעמקי רזיה.

סקרנים הראשונים מבין הנופשים מתקבצים סביבו. תחילה הילדים, אחר כך הוריהם, לבסוף סתם עוברי אורח. המהומה סביבו הולכת וגדלה, אך הוא, מעייניו רק בה. רק במתהווה תחת ידיו.

את קרסוליה ובירכיה היא מלפפת בכפות ידיה המעודנות.

כעת טור שוקיה.
ידיו נרעדות קמעה,
גוש חול מתפורר תחת ידו. פגם, אות לידה, נקודת חן.

רגליה עדיין מסתתרות תחת ערמת החול. נירא שפסוקות הן. הוא מתחיל לחפור שוב, לחשוף אותם. תנועותיו לפתע נמהרות, זריזות, תאוותניות. הקהל משתתק. רגליהִ המקופלות תחת שוקיה כאילו בעצמם ניערו מגופה את גרגירי חול המיותרים האחרונים.

הוא עייף. שעות עמל תחת השמש הצורבת בלי שרווה את צימאונו, נותנים את אותותיו. גרגירי חול דוקרנים דבקו בגופו, נטפי זעה צורבת מהולים בזיפזיף אוטמים את נחירי עור גופו.

האם יחדל לרגע? אולי מוטב. אך הכורח לסיימה חזק מכל מצוקה פיסית. עליו להמשיך, הברירה אינה עוד בידיו. שפתיו נסדקות מיובש, לובן עיניו בוער מדם, מגרונוִ נפלטות חרחורי מועקה, ליבו פועם בחוזקה, לחץ הזרימה מנפח את עורקיו. הוא על סף עילפון.

רק טבורה ושוקיה נותרו עוד מכוסות.

ההורים משתיקים את ילדיהם.  הם לא מבינים שהוא לא בעולמם. שאינו שומע ואינו חש בהם. בעולמו קיים רק שאון זרימת הדם של גופו. הדופק שהולם בראשו עד כדי כאב.

שוקיה העגולות, גלויות ונסתרות כאחד. הנה הוא מסיים. את טבורה סיים זה עתה, וידיו גולשות מטה, מסלקות שאריות חול המיותר בחופזה, הפעם בלי הקפדה יתירה. העדינות נעלמת מתנועותיו, הוא פועל במהירות וגסות. נשימתו מתקצרת, אנחות כאב נעתקות מגרונו.

ולפתע נגמר.
הכול נדם.
הכול נעצר.
הס.

הוא משתרע לידה, שוכב על גבו באפיסת כוחות.ִזרם דם דקיק ניגר משפתיו הסדוקות מיובש. גרגירי חול נמהלות בזרמי זעה, חודרים אל נקבי גופו. הוא שרוע לידה ללא תנועה. ספק ישן ספק הוזה.

הגאות קירבה את  גלי הים. הם נוגעים בה. מלטפים אותה. משאירים את קצפם על בהונות כף רגליה. לוחשים לה את פזמונם הקצוב והקבוע. מלטשים את גבשושיות עור גופה. גל ועוד גל. גל ועוד גל. הים מלטף אותה, מלטש אותה. זרזיף ועוד זרזיף נוטל ממנה זיפזיף ועוד זיפזיף.

מגל לגל תאבון הים גדל. הנה, הוא נוטל ממנה גושִ בוצי. אחריו עוד. נתח אחר נתח, גל אחר גל, אחד ועוד אחד, וכך גם ִהבאה, גוש ועוד גוש.

אט-אט דמותה הולכת ונמוגה, נסדקת ומתפוררת, מתפזרת ושוקעת, אט – אט.
אט – אט  מתמזגת עם החל שבחוף.

הצופים מתחילים להתפזר. איש איש לדרכו. אחדים עם דאב געגועים מתוקים, אחרים באדישות. רק
הוא ממשיך לשכב  שם, נים לא נים, הוזה לא הוזה, בדומיה זועק לשמיים,

נערת החול, איכה?!?

עוגן 1984

Leave a Comment

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

Patrice Ayme's Thoughts

Morality Without Intelligence Makes As Much Sense As Will Without Mind. Intelligence Is At The Core Of Humanism.

Flip Chart Fairy Tales

Business Bullshit, Corporate Crap and other stuff from the World of Work

Uneasy Money

Commentary on monetary policy in the spirit of R. G. Hawtrey

The Logical Place

Tim Harding's writings on rationality, informal logic and skepticism

kaleidocyte

When 140 characters isn't enough

Footnotes to Plato

because all (Western) philosophy consists of a series of footnotes to Plato

Believe or Doubt?

Is it reasonable to be a Christian these days?

Forwardeconomics

An evolutionary think tank

pshakkottai

Just another WordPress.com site

%d bloggers like this: