-
China versus World
-
Economics
-
-
Essays
-
Philosophy
-
Quotes
-
עברית
-
מאמרים
-
סיפרות
-
Let the poor work and the rich make money out of money
There are two kinds of Economic theories. The first one are focused on the fiscal side of the economy, their main item is to maximize the production and employment. The second kind claims “MONEY is the major item of the economic activity”. All those who are emphasizing the threats of unemployment and reduction of production caused by Moneys scarcity, endanger its value and its sanctity. But the skilled defenders of the Money are protecting it from all these Keynesian-Fiscal minded economists. They have other matters to take care of than employment and production. Their interest is focused on saving their idol, THE MONEY and its institution of papacy, the bank system and financial markets. Let the poor countries produce the products and employ the masses. The rich countries, will make money out of money and pay unemployment fees to the masses, to keep them out of the streets, and best in the pubs.
Public deficit=private savings
http://www.economonitor.com/blog/2012/05/why-cant-people-understand-national-accounting/#idc-container
Rightly said, “public deficit=private savings”, but then you have several problems you did not mentioned.
1) Whole your model speaks about Cash flow and “Public Deficit= Private Savings”, what about the balance sheet? The depletion of the asset value, caused by wrong investments?
2) What if the private savings is external of your currency region The government may lose its independence to regulate trade deficit.
3) To much “deficite-savings”, “Reduces the Currency Value=Depreciation of the currency”. It can be visible as inflation and currency depreciation or hidden, as the mountains of government reserves hold by foreign governments. (US government bonds in Chinese+Japanese safes).
4) Rightly said by LCR, the US has not only public deficit but also negative private savings. How is it possible according to your model? Probably;
a. Point 3) above
b.US economy creates continuously new asset values, that are commercialized to investors many of them foreign, like new start-ups publicly traded companies. This of course causes huge inequality in the income. This is why has the US economy the biggest inequality in income in the western world and not so much because of the tax system. I would say in contrary, in Europe my be the tax legislation more progressive than in USA, but the tax leakage is so common, (because of the independence of tax collection of each individual country, including Lichtenstein, Cyprus. etc.) that it is hard to speak about progressive tax collection at all.
c. The real estate market of USA is continuously creating new values, because of growing population and growing economy. From while to while (lately every 20 years) this market collapses, and erases the private investors asset values, reducing by it the public debt too, since “Reduced Asset Value= Reduced Liquidity”, and the government can supplement this lack of liquidity by printing money, and that’s what is happening now in USA and gradually in Europe too.
The conclusion;, at the end of the party the bill has to be paid. How the USA will pay its bill for 35 years of public deficit and reduced private savings? Probably by inflation or currency depreciation or both, or if we are lucky with some NewApple company shares or pieces of real estate.
הנס שעמד מאחורי התוכנית החלצות מהמשבר הכלכלי ב- 1985
כיצד ישראל נחלצה ממשבר כלכלי של השנים 1977-1985.
לאחרונה עם המשבר הכלכלי אליו נקלעה יוון, ועימה אירופה כולה, נתקלתי במאמרים של כלכלנים מכובדים בעולם, אשר מעלים על נס את היחלצותה של ישראל מהמשבר הכלכלי אליו נקלעה ישראל בשנים 1977-1985, בשל מדיניות הרת אסון של שמחה ארליך, וממשיכו יורם ארידור. מצאתי לנכון להעלות מעמקי הזיכרון האישי שלי, את העובדות כפי שאני זוכר אותם על אותה היחלצות מהמשבר הכלכלי, כדי להעמיד בפרופורציה את “הנס הכלכלי של 1985″.
התפתחותה הדמוגרפית של ישראלית, מאד שונה ממצבה של יוון ואירופה בכלל היום.
צריך לזכור שאוכלוסיית ישראל ב- 1965 הייתה כ- 2 מיליון תושבים, ב 1985 כ -4 מיליון תושבים, ובשנת 2012 כ -8 מיליון תושב. שעור גידול עצום זה באוכלוסייה, ובעיקר העלייה של 1990-1991 של כמעט 1,000,000 עולים מברה”מ, רובם מבוגרים בגיל העבודה, בעלי השכלה גבוהה, בעלי מוטיבציה גבוהה, שלא נרתעים משום מאמץ ושום עבודה, הגדילה את האוכלוסייה הישראלית כמעט ב- 20%, ולוותה בצמיחה כלכלית גבוה עוד יותר.
עליה זאת הגיע לארץ בסיומו של תהליך מקרו כלכלי מתמשך ומלווה במשברים שתחילתם בשנת 1974 עם הקמת ממשלת רבין הראשונה, והעברת המושכות על משרד האוצר מידיו של שר האוצר האגדי הכול יכול עד אז, פינחס ספיר. ספיר הנהיג מאז שנות החמישים שיטה כלכלית שדומה יותר לניהול מכולת, בה באופן אישי היה מעורב במינוי אנשים, קידום הקמת מפעלים וכו’. נדמה לי שהסיפור של פינחס ספיר וישראל פולק, משקף אולי הכי טוב את השיטה הכלכלית של פינחס ספיר.
פינחס ספיר הציע לישראל פולק, יהודי עשיר מארגנטינה לבנות מתפרה לחליפות בקרית גת, כאשר שאל פולק איפה זה קרית-גת, הוא ענה לו חצי שעה מתל אביב. פולק התעקש לבקר במקום, ופינחס ספיר הציע לו לנסוע איתו באופן אישי, אך קבע את שעת היציאה לארבע בבוקר, כאשר אין תנוע בכבישי הארץ, והנחה את הנהג שלו להגיע לשם באמת תוך חצי שעה.
לעומת פנחס ספיר, יהושועה רבינוביץ’ הנהיג מספר רפורמות כלכליות שהידועה ביניהם היא רפורמת מס הידוע כרפורמת וועדת בן שחר. מטרת הרפורמות הייתה לשחרר את הכלכלה ממעורבות יתר של הממשלה בנעשה בכלכלה, ולבנות כלים ניהוליים אוניברסאליים, אשר בעקיפין הקלו לכוחות הכלכליים, שאינם שייכים בהכרח לגופים הכלכליים המסורתיים, קריא חברת עובדים, תנועה הקיבוצית והקואופרציה להתחיל יוזמות כלכליות הבנויות על הון פרטי. מתקופה הזאת התחילו גם הבדיחות של רע-רבין-רבינוביצ’, שנבע מחוסר כישרונו של ראש הממשלה ורבינוביץ’ לשווק את המדיניות, שנועדה להתמודד עם מצב כלכלי קשה לאחר מלחמת יום הכיפורים, למרות שהממשלה הצליחה בהדרגה להפחית את שעור האינפלציה, אשר הגיע לרמות לא מוכרות של קרוב ל- 50% לשנה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובהדרגה ירדה עד ל- 35% אינפלציה שנתית ב- 1977. יש לזכור, שכתוצאה מעלית מחירי הנפט שלאחר מלחמת יום הכיפורים, המחירים עלו ברוב מדינות העולם, אף שבשעורים נמוכים יותר. הממשלה הזאת, שביסודה הייתה של מפלגת העבודה המשיכה לבסס את מדיניותה הכלכלית על שיתוף פעולה עם האליטות הכלכליות הקיימות, סביב מוסדות הכלכליים של תנועת העבודה.
בשנת 1977 , לאחר ניצחונו של הליכוד בבחירות, אשר מינה את ארליך כשר האוצר החדש, התחיל עידן חדש. תנועת המטבע הישראלי (לירה) עד אז היה בפיקוח והיה צמוד לדולר, תוך ביצוע התאמת שערו לטווי ידוע מראש, שהיה נקרא פיחות זוחל. מעשה הכלכלי הראשון של ארליך היה רפורמה מקיפה במטבע חוץ, בה הוא שיחרר את המטבע הישראלי מקיבוע אל הדולר של ארה”ב ופתח אותו למסחר ולתנודה חופשית מול מטבעות אחרים בעולם. החשש העיקרי אליו התכוננו מתכנני המהלך הכלכלי הייה כיצד להגן על רזרבות מטבע החוץ של ישראל מפני התדלדלות פתאומית, ולצורך כך אף גויסו הלוואות דולריות בהיקף גדול יחסית, כדי לעמוד מול לחצי ביקוש צפויים למטבע זר. המתכננים האמינו שלאחר פיחות משמעותי ראשוני המערכת תתייצב, והפיחות עצמו יהיה בסופו של דבר מוגבל.
אולם המציאות הייתה שונה לחלוטין. שיעור אינפלציה השנתי בישראל בשנת 1977 היה כאמור עדיין כ- 35%, בעוד בעולם כבר הוא הגיעה לשעורים חד ספרתיים. הריבית הייתה גבוהה בהתאם, ובניגוד לתחזיות, לא רק שלא התחילה רכישה של מטבע חוץ, אלא כסף ספקולטיבי לטווח קצר זרם לארץ כדי ליהנות מהפרשי ריבית, ויצר אפקט כפול של שיערוך ריאלי של המטבע המקומי, והצפה מוניטארית במקביל. הגידול הנזילות בשווקים הפיננסיים, הגדיל עוד יותר את קצב האינפלציה, שגרם במקביל להגדלה נוספת בשעורי ריבית במטבע הישראלי והגדיל עוד את הזרימה הספקולטיבית של מטבע זר לארץ. כתוצאה מכך בשנים 1978-79 היה פיחות שנתי של 20% מול הדולר האמריקאי, בעוד האינפלציה באותה תקופה הגיע לכ- 50% לשנה.
בעוד איגרות החוב הממשלתיות היו צמודות למדד המחירים, הלוואות הפרטיות, בעיקר משכנתאות היו נושאות ריבית קבוע ללא הצמדה.
זה הביא לגידול עצום בחוב הפנימי הממשלתי נטו ובמקביל להגדלת הגירעון הממשלתי.
פתיחת מספריים הזאת של תיסוף ראלי של השקל ועליה בשעורי האינפלציה, הייתה הרסנית מכל הבחינות. היצוא נפגע בגלל תיסוף ראלי במטבע, האינפלציה השנתית עד סוף 1980, כאשר סוף-סוף הוחלף שר האוצר שמחה ארליך ביגאל הורוביץ’, עלית המחירים הגיעה לשיעור שנתי של% 135.
יגאל הורוביץ החל מדיניות מרסנת חריפה ביותר, כולל ריסון אשראי, וקיצוץ בסבסוד מחירי מוצרי יסוד. אולם הורוביץ היה ביש מזל. בדיוק שהוא התמנה להיות שר האוצר, בעקבות המהפכה האיראנית ומלחמת איראן-עיראק, כפי שניתן לראות בתרשים בהמשך, מחיר הנפט הגולמי, קפץ מ- 40 דולר לכדי 75 דולר לחבית במחירי 2010 . למרות המדיניות הכלכלית מצמצמת חריפה שהנהיג הורוביץ, עלית המחירים לא ירדה, ואף עלתה, ועד מהרה יגאל הורוביץ הוחלף ערב הבחירות של 1981 ביורם ארידור, שהנהיג מדיניות כלכלית הפוכה, שהחריפה את המשבר הכלכלי. כדי להתמודד עם האינפלציה הגבוהה הזאת, במשק הישראלי נבנו כלי הצמדה אוטומטיים ולא אוטומטיים, שעדכנו את השכר וקצבאות הביטוח הלאומי, ומחירי מוצרים בפיקוח אשר היו מסובסדים. עדכונם אלה נעשה מדי חודש, ולפעמים אף יותר מכך. הצמדות אלה שלוו בפיחותים ואינפלציה מקבילים הזינו את עצמה, והדרך היחידה לעצור את מחול השדים הזה היה במהלך חד פעמית רחב היקף ומשלב את כול המשתנים ביחד, שהעיקריים שלהם היו גרעון ממשלתי, ייצוב השכר, ייצוב המטבע, פיקוח מחירים וכו’ .
סיפור כלכלי אחר של השנים האלה, שיצר בועה כלכלית התפתח עוד משנות השבעים, כאשר הבנקים בארץ החלו להנהיג גיוס כסף מהציבור על ידי הנפקת המניות שלהם. הבנקים וויסתו את שערי המניות, באמצעות רכישת מניות של עצמם בבורסה, זאת על מנת לשמור על כדאיות רכישתם. ההסדר הזה היה מאוד נוח לממשלה, מאחר וכסף שגויס על ידי הבנקים, מימן בכל מקרה מערכת כלכלית ריכוזית, שהייתה בעקיפין קשורה לממשלה. הציבור התרגל לרכוש מניות הבנקים כהשקעה בטוחה, מתוך אמונה, שעצם ניהולם על ידי ההסתדרות, הסוכנות היהודית והממשלה, מעניקה להם ערבות מדינה. מדיניות הוויסות הזאת הראתה את סימני המשבר הראשונים, דווקא כאשר נוצר ביקוש עצום לרכישת מניות הבנקים ב- 1980 וערכם הראלי של מניות הבנקים עלה בכ- 40%. לאחר חלוף סערת הביקוש, הבנקים לא יכלו לא להמשיך לווסת את ערך המניות שלהם ולאפשר התאמת ערך המניות למונחים תואמים יותר את ערכם, בלי לזעזע את השיטה כולה. לכן המשיכו בוויסות המניות ברמות שערים גבוהים יותר. אולם כמו כל מגדל קלפים, הכול החל להתמוטט, ובספטמבר 1983 המערכת כולה קרסה.
הממשלה נאלצה בחיפזון לחלץ את הבנקים מפשיטת רגל, והחליפה את המניות באיגרות חוב דולריות לחמש שנים נושאות ריבית נמוכה. הקף ההסדר הזה היה כ -7 מיליארד דולר אמריקאי במחירי 1983, (שייצג אז כמעט 30% מהתל”ג הישראלי). במקור הממשלה רצתה להצמיד את האג”חים למדד המחירים, אבל הדולר בזמנו נראה יציב וחזק יותר לציבור, וכדי לבנות מחדש את אמון הציבור, שנפגע קשות מההתנהלות השלומיאלית של כלכלת המדינה, הם בלי כוונה החליטו להצמיד את איגרות החוב לדולרים של ארה”ב. בסוף הקרנבל הכלכלי הזה, החוב הציבורי של ישראל הגיע לכמעט 250% מהתל”ג, אם להיות מדויק החוב החיצוני היה ברמה של 85% וחוב פנימי של 140% מהתל”ג.
לבסוף ב 1985 בעקבות בחירות שהסתיימו בתקו, קמה ממשלת רוטציה ליכוד-עבודה, בראשותו של שמעון פרס ושר האוצר מודעי, שהצליחה להעביר בממשלה, למרות התנגדותה של כל סיעת הליכוד, פרט לשר האוצר עצמו, את מדיניות הכלכלית החדשה על חוד קולו של מודעי, והנה עיקרי התוכנית:
- תקציב הממשלה קוצץ ב- 1.5 מיליארד דולר ארה”ב.
- תקציב משרד הביטחון עבר קיצוץ עמוק.
- הופסק הסבסוד של מוצרי יסוד.
-הופסקו הסובסידיות לייצוא. במקומם נעשה פיחות של 19%, תוך הבטחת המשך פיחות של 6% בחודש בדומה למדיניות מלפני הפעלת התוכנית.
- הוקפא תהליך הפיחות ל- 3 חודשים בכפוף להקפאת השכר.
- הופסקה ההצמדה של השכר, ואיתו כל התשלומים החברתיים הקשורים לשכר. במקום זאת נקבע שיעור מוסכם של תוספת שכר עם ירידת שעורים הדרגתית.
- נקבע הקפאת מחיר כללית ופיקוח מחירים ל- 3 חודשים ולאחר מכן עלייה הדרגתית ומבוקרת של המחירים.
- אושר חוק של איסור הדפסת כסף על ידי הממשלה.
- הועלתה חובת הנזילות של הפיקדונות צמודי מדד.
שינויים קשים לכאורה היו משחק ילדים לעומת המציאות של אינפלציה של 10-15 אחוז לחודש, ששרר בארץ כבר מספר שנים. הפגיע המרכזית של התוכנית הייתה בעיקר בחברות חשופות לאשראי, משום שהריבית מיד אחרי הפעלת התוכנית נשארה גבוהה ומותאם לרמות עלית מחירים של טרם הפעלתה.
מנקודת מבט ארוכת טווח, המגזר העיקרי ששילם את מחיר התוכנית, היה חברת עובדים ותנועת הקיבוצים והמושבים, אשר היו מקורבים למפלגת העבודה, ושבאופן מסורתי היו ממונפים יותר להלוואות הבנקים מגופים כלכליים פרטיים. הריבית הריאלית הגבוהה, ששררה מספר שנים במשק, הביאה לקריסת המנגנון של ערבות הדדית של חברת העובדים, והייה בה חלק מהאחראיות לחיסול הקיבוץ, שבהדרגה הולך ונעלם מנופי הארץ.
אולם הפעם, שלא כמו ב- 1980 שיחק מזלה של ממשלת ישראל. הדולר של ארה”ב איבד בתוך 5 השנים הקרובות מחצית מערכו, ואיתו הצטמקו חובות הממשלה בהתאם. היצוא הישראלי שרובו הופנה לאירופה, אף הוא נהנה מדולר זול אליו היה צמוד השקל. ראה תרשים להלן:
http://static.seekingalpha.com/uploads/2011/12/9/863379-132347215420901-Richard-Bloch.png
במקביל להחלשות הדולר שהתחילה בשנת ,1985 מחיר הנפט הגולמי ירד במונחים ריאליים אף הוא באותה תקופה, לעד שליש ממחירם הקודם (במונחים ראליים), ונשאר נמוך במשך העשרים שנים הבאות. שני השינויים האלה שיפרו מאד את תנאי הסחר של ישראל, וזה בניגוד בולט למה שקרה בתקופתו של יגאל הורוביץ’.
http://www.wtrg.com/oil_graphs/oilprice1947.gif
לקראת 1990 הכלכלה הישראלית החלה להתייצב ולצמוח, והייתה מוכנה לקליטה של העלייה ההמונית מברית המועצות הקורסת. בהמשך הבנקים עברו הבראה וממשלת ישראל מכרה את המניות במחירים גבוהים, ובסופו של דבר הפחיתה משמעותית את חובה לציבור.
לסיכום, אם משהו יתהדר בהצלחתה של תוכנית הייצוב של שנת 1985 ויציג זאת כדוגמא למדיניות נאותה לפתור משברים כלכליים, עליו לזכור שהמזל פעל במקרה של תוכנית ייצוב של 1985 לא פחות מהשכל אם לא יותר.
חברות דירוג אשראי עבור 4 מיליארד דולר
חברות דירוג אשראי, כמה הן עולות?
שיעורי הריבית על האג”ח של מדינות השונות נקבע במידה רבה לפי המלצות של חברות דירוג אלה. שלושת חברות הדירוג הגדולות הן;י
S&P, Moody’s, and Fitch,
ובשנת 2011 הכנסתן הגיע ל- 4.3 מיליארד דולר אמריקאי.י
לכאורה עבור סכום זה של 4.3 מיליארד היה ניתן לצפות שחברות הדירוג יספקו ניתוח אמין בעוד מועד לסכנות העורבות לבעלי איגרות החוב.
למרבה הפלא אם נתבונן בתרשים לעיל המייצג דירוג החוב היווני על ידי S&P, Moody’s ניתן לראות, כי עד סוף 2009 שתי סוכנויות דירוג האלה דירגו את יוון בדירוג גבוהה ביותר.
Moody’s
אף הרחיקה לכת ודירגה את יוון בנובמבר 2009 דירוג
A+
כלומר “רמה גבוהה של ייתכנות לכבד את התחייבויותיה”. האם יתכן כי בתחילת 2010 משהו מהותי השתנה בכלכלת יוון, אשר גרמה לפתע להוריד דרמתית את שווי ההערכה של יוון?
אם נתבונן בתרשים לעיל, אנו מוצאים באופן מפתיע כי הגירעון בחשבון השוטף היוונית כאחוז מהתמ”ג הגיעה לשיא של 15% ב- 2008, ולמרות צמיחה שלילית של התוצר מאז 2008 הגירעון בחשבון השוטף כאחוז מהתמ”ג הלך וירד. לפי כך הכלכלה היוונית בתחילת 2009 לא הייתה במצב טוב יותר מאשר בסוף 2008, אז איך יתכן, ש
S&P-
ומודיס לא ידעו בתחילת 2009 מה שהיא ידע בסופה?י
בהנחה כי גופים אלה מעסיקים את אנשי המקצוע הטובים בעולם, כנראה משהו מאוד בסיסי לקוי בשיטות הערכה. אם כך, האם אנחנו יכולים לסמוך על הערכות החדשות. האם הם לא עושים טעויות להן יכולות להיות השלכות חמורות ביותר ?י
אם נתבונן בהתפתחות האחרונה בדירוגי האשראי של מדינות אנו מוצאים את התרשים הבא;י
משמעות הדירוגים האלה ניתן לראות בלוח הבאה:
בעקבות המשבר הכלכלי ובהשפעת הקריטריונים של מאסטריכט, הדיון הציבורי על עוצמתם הכלכלית של מדינות מתמקדת בעיקר בשלושה קריטריונים;
א. היחס בין התוצר מקומי נקי לגירעונות תקציביים של הממשלות,
ב. היחס בין התוצר לחוב מצטבר (ציבורי ופרטי),י
ג. היחס בין התוצר לחשבון השוטף במאזן התשלומים.י
קריטריונים אלה נותנים תמונה חלקית בלבד על מצב המשקים השונים. אם ננסה לתרגם את הקריטריונים האלה למונחים מוכרים מעולם העסקי ולא של מדינות, יחס התוצר לחוב הממשלתי מייצג תזרים מזומנים שנתי בין הממשלה לבין המגזר הפרטי, היחס בין התוצר לחשבון השוטף מייצג אחוז הגרעון של זרמי הכספים מהמדינה לארצות אחרות, והחוב המצטבר מייצגת את כלל ההתחייבויות של המדינה בכלל זה החוב של כול האזרחים והחוב הממשלתי ביחס לתוצר. הצגה אינה מתייחסת להיקף הנכסים של המדינה ושיעור צמיחה שנתי של הנכסים האלה, וזאת למרות שחלק העיקרי של העוצמה הכלכלית של המדינה היא הנכסים, כוללת נכסי נדל”ן, זיכיונות של חברות תשתיות שלעיתים קרובות הן בבעלות המדינה, תשתיות תחבורה, תקשורת, חינוך ובריאות, אשר בעקיפין מסייעות להגדלת רווחיותם של החברות עסקיות, ומשאבי אוצרות הטבע. חברות פרטיות או ציבוריות אומנם בעקיפין נמדדות על ידי הרווחים שלהם, אשר מהווים חלק מהתוצר, אולם שעור צמיחת שווי הנכסי של חברות האלה, ששונה בין המדינות, לא מוצא את ביטויו במדדים שצוינו לעיל. כשיטת אלטרנטיבית להערכת עוצמתן הכלכלית של מדינות השונות, הייתי מציע לנסות להוסיף מדד הערכת שווי נכסי של נכסים שהזכרתי לעיל, והיחס של הנתון הזה לסה”כ ההתחייבויות של המדינה ושל הממשלה. לשיטה זאת יש כמובן חסרונות רבים, כמו הצורך להעריך ערך הנכסים על פי מחיר השוק, שכידוע בעתות משבר מחירו יורד ובעתות גאות עולה. שלא לדבר על הקושי בהערכת שווי של הנכסים האלה שחלקים לא סחירים במהותם. בכל מיקרה שווה לבחון אפשרות יצירת מתודולוגיה, אשר תבנה מדד כזה. במקרה הגרוע ייווצרו מקומות עבודה לכמה כלכלנים צעירים.י
Will the Greek beaches be beautiful and lonely?
http://www.economonitor.com/edwardhugh/2012/05/20/can-this-really-be-europe-we-are-talking-about/#idc-container
Edward, thanks for your informative article. Yes there is a big problem. I happened to be in 1 of May in Athens and met some young communists there, who explained what they want. They want to stay in Euro Zone but without austerities. And they are right, there is probably no way to get them out, and as punishment probably it would be wise to stop to transfer liquidity to the Greek banks. But if not, this money probably will come anyway back to German and French banks as direct transfers of Greek deposits to safe heaven. But then, if the Drachma comes back and will be depreciated, then the Euros will come back to Greece and this money will create a huge inflation with appreciation of the Drachma. Exactly this happened in Israel in 1977 with the liberalization of the foreign currency trade, that brought inflation of hundred of percents, viz; my articles,;
https://rodeneugen.wordpress.com/2012/05/14/israeli-economic-miracle-of-1985/
https://rodeneugen.wordpress.com/2012/05/11/762/
So I don’t see any salvation to Greece unless they are ready to do by themselves something about it. Probably as you suggest, Greece will be depopulated. At least if you are looking for lonely beaches, you will have plenty of them. I am of course joking, but what else is left to us?
By the way I liked your, “History is, after all, often more about the unintended consequences of unexpected accidents than it is about plans”.
https://www.facebook.com/CleanTheEconomicMess
What’s the big fuss about Greece?
What’s the big fuss about Greece?
Greece’s GDP of 300 milliard US$ out of 15000 milliard US$ of European Union is 2%. In reality after the cut of Greece from the external credit probably half of the GDP will disappear, so it is less than 1%. So in fiscal terms if Greece would entirely stop its economy it would influence by 1% the European GDP. We already know, the Greece GDP will anyway fall to its real terms and Europe will loose statisticaly1% of its GDP. This 1% GDP in reality never existed, only in the statistics of Greece and the assets of the balance sheet of European banks and financial institutions. Yes for banks and financial institutions it will be a blow, good for them. Their practice of transferring financial resources from hard working productive economic entities of Europe, to the no-working non-productive governments, was a taxation of the strong and subsidies of the non-productive, who wasted it for personal enrichment and over-consumption (if the credit would be wisely invested, Greek economy would be in perfect state). This taxation reduced the potential growth of European economy by more than 1%. This had stopped and good that happened. Europe without these practices will be economically stronger than before. As to the banks and financial institutions, who will probably loose additional 200-250 milliard Euro, will be forced to take loans to save themselves. The best provider of these loans should be ECB, and if these rescue loans will be cleverly done, they will be swapped to equity, giving the ECB, decisive position in the banks and financial institutions. I know it is nationalization, but should we be so afraid of it. Did the previous owners of the banks done so well that they are irreplaceable? Yes the owners will loose part of their assets (and some of them are pension funds and small investor), But then isn’t all the modern economic system based on penalties for mistakes and mismanagement? Did not come the time, to punish all those financial Barons, who created this mess in the European and World economy?
Greece agains Europe
I really don’t get it what’s so difficult about to understand where Greece and Europe are heading too.
- Greece GDP is about 240 milliard Euro.
- Greece debts after write offs are about 400 milliard Euro, mostly external. The interest payments are about 20 milliard Euro 8% of the GDP.
- Greece annual current account deficit is about 30 milliard Euro or 13% of the GDP. There is no way to finance this deficit unless someone is willing to give them new loan.
- All what IMF &ECB &Others are ready to do is to change the old loans for new ones, with prolonged expiration date and reduced interest rate.
The general Greek public is surprised that non of all the write offs and restructuring of loans (write offs), goes to their pockets, but in contrary it increases their economic misery.
The Greek people said what they want, they want to stay in the Euro zone, and getting help to finance the 30 milliard current account, (forget about the debts). As reward to Europe for letting them live their previous life, Greece will not destroy the European Union. Are the European leaders frightened? Is the remaining Greece debt too big to fall? It is annoying, but not too big.
As to Greece, it will have after the new election an extreme left-right government , with no will to make any real decisions, except of its plan to receive from Europe annually 30 milliard Euro to cover the current account deficit. If Europe doesn’t agree, it will default and stay in the Euro Zone, but without Euros to pay government employed, the pensioners, etc. To overcome the problem, the new left-right government will issue bonds called Eurodrach, with securing delayed Euro payments for four years (the life expectancy of the left+right government). The Euros, will slowly disappear from the markets and be replaced by the Eurodrachs, its rate after wild fluctuations will stabilize on 1 Euro to 3 Eurodrachs. Slowly Greece economy will return to function. Finally after the new elections at 2017, a new central liberal-conservative-socialistic coalition government will be created, and will try try to negotiate its return to Eurozone, that it never officially left. After long negotiation on new terms for restructuring its sovereign debt, that officially never defaulted, and a very long weekend, Greece, IMF and ECB will agree to write of the Greece debts to sustainable level of 120% of its GDP, subject to its voluntary withdrawal from the Euro zone. By then the Greek GDP will be 120 milliard Euro and its new dept accordingly 144 milliard Euro.
End
Israeli economic miracle of 1985
Israeli economic miracle of 1985
Thank you for the article of Stanley Fisher. From late seventies and eighties of the last century I used to work in the budget department of Israli treasury, and my point of view is very different from that of Stanley Fisher, who is central banker. S.Fisher emphasizes naturally the monetary policy is a major tool to achieve price stabilization, while I saw manly the fiscal side of the story.
http://www.imf.org/external/pubs/ft/wp/2000/wp00178.pdf
To start with, it is important to understand Israeli economic and demographic development. You have to remember 1965 Israel had population of 2 million people, at 1985 about 4 million, and in 2012 about 8 million. This huge increase in population and mainly the 1990-1991 immigration of almost 1 million mostly adult, highly educated, highly motivated, ready for hardship people, from USSR, that increased the Israeli population by almost 20%, was accompanied with even higher economic growth.
Until 1974, most of the industry, and banks were directed either directly by government, or by General Union of Israeli Workers (Histadrut) and cooperative movements, both under the umbrella of the ruling Social party. Between 1973-1977 after 1973 war, ruled still the Social Party government but under new personalities. They started a process of economic change from economics of grocery store, that was based on rules specifically created to give protection to the existing economic elites, to general rules that gradually started to canceled the protectionism. On the other front this government tried gradually to reduce the inflation that picked up, like in most of the world and more in Israel, as consequence of the high oil prices after 1973 War.
At 1977 started a new era, when new conservative government won the elections, and appointed an inexperienced treasury minister, whose first act was to release the Israeli currency from fixing it to the US$ and opened it to free fluctuation and free currency market. I remember, when the reform was prepared, the main problem of the government was how to protect itself from being depleted of the foreign reserves, but believed, the devaluation will be limited and will solve the problem of the Israeli economy. Yet the reality was very different. Since in Israel the annual inflation rate was still about 35%, the interest rate was accordingly high, instead of depleting the foreign currency reserves, short term speculative money flowed into the country, creating double effect of revaluation in real terms of the local currency (the Israeli currency was devaluated in one year by 20% against the US$, while the inflation in the same year was about 50%), and increased liquidity on the financial markets, increased even more the inflation rate that caused the farther increase in the interest rate. Finally at 1980 the treasury minister was replaced when the inflation reached already annual rate of 135 %.
While the government bonds were all fixed to inflation, the private loans mainly mortgages mostly guaranteed by the government, had long term fixed interest rates, without being fixed to inflation. This brought huge increase in the net government deficit. In the same period the government found difficulty to finance its deficit by listing its bonds, since from the early seventies, the major banks regulated their share prices by purchasing their own shares in the stock exchange market, when it had tendency to decline. This arrangement was very comfortable to the government, since the money raised by the banks, anyway financed the centralized economic system of big companies related to the government.
The public get used to purchase bank shares as a secure investment, believing, (since they were managed by the General Union of Israeli Workers, the Jewish Agency and the Government) they have guaranty from the government anyway. But then when the annual inflation reached height of 400%, the banks started to lose the resource to continue to purchase their own shares and finally at September 1983 the system collapsed.
The government out of desperation changed the bank shares valued of about 7 miliard US$ (representing then almost 30% of the Israeli GDP), for government bonds untradeable for 5 years. The Government originally wanted to fix the bonds rate to the price index, but the dollar in that time looked more stable to the public, so to try to manifest reliability, in spite of their obvious mingling, they accidentally decided to fix the bonds to US dollars. At the end of this economic carnival, the public debt reached almost 250% of the GDP. (To be precise external debt of 85% and internal debt of 140% of the GDP). Greece 2012? What a joke, an economic miracle compared to this.
Finally at 1985 a new government, headed by Shimon Peres started a new economic policy, and here are its main points:
- Government budget cut of 7.5% of the GDP that was then 1.5 milliard US$.
- The defense ministry budget was deeply cut.
- Deep cut of the basic product subsidies, (some of them increased by 70%).
- Cut in the subsidies for export. It was substituted by devaluation of 19%, and promised continued devaluation of 6% monthly as previous to the plan.
- 3% cut of the government stuff.
- Devaluation freeze, subject to the wage freeze for 3 month.
- Stopping of price indexation of the wages, and with it all the social payments connected to the wage. Instead there was agreed rate of wage increase with gradual reduction.
- General price freeze and price control for 3 month and then gradual and controlled increase of the prices.
- The freeze of money printing by the government, approved by law.
- limitation on liquidity of bank deposits fixed to the price indexes.
And many other changes that may look harsh happened, but against the reality of ten to fifteen percent monthly inflation, that prevailed in the country for several years by then, all this looked as children’s game. More than that, Israeli population since its creation sees itself threatened by the enmity of the surrounding countries. So the population is more ready to make sacrifices than in any country in Europe.
And now to the price. From the long term perspective, the main sector who paid the price, was the economic establishment of the cooperation, the agricultural cooperative settlements like the kibbutz and the economic entities connected to the Unions, that traditionally were highly leveraged to the banks, mainly to bank Hapoalim, that was managed by the same organization (the bank belonged to the public and after 1983 to the government), politically inclined to the socialistic party (workers party in translation) and its credit policy was influenced by it. Some unique social phenomena gradually disappeared from the scenery, like the kibbutzim and the cooperation. It is in a way the death of the socialistic idea, that was relatively successfully implemented in Israel. I feel sorry for that, even if i am not a socialists.
As to the Israeli government, it was lucky. The US$ lost within the next 5 years half of its value, and with it the debts of the Israeli government dropped accordingly. Israeli export also benefited from the cheap US$, the export to Europe could grow, with it the GDP and the reduction of external debt. As the economy started to be stabilized and the economy grow, mainly after 1990 with the big emigration from the collapsing USSR, the banks also were restructured, and the Israeli government sold the shares for favorable prices, eventually decreasing by it the public debt.
Curiously exactly in 1985 the crude oil price dropped to one third of its previous price, and the prices changed very favorable for Israel.
How Israel really escaped bankruptcy at 1985
How Israel really escaped bankruptcy at 1985
To understand the example of Israel how it escaped bankruptcy at 1985, a more detailed explanation is needed. In 1977 a new liberal government came to power and tried unsuccessfully to reform the exchange rate policy from fixed and controlled to freely floated currency. This policy brought within few years annual inflation of more than hundred percent. While the government bonds were ale fixed to inflation, the private loans and mortgages, mostly guaranteed by the government, had long term fixed interest rates, without being fixed to inflation. This brought huge increase in the government deficit.
In 1980 the liberal finance minister was sauced and a new finance minister was appointed, who tried new economic policy of budget cuts and credit squeeze. But he was very unlucky. Exactly then, the crude oil price, a major import item jumped from 40 US$ to 75 US$ (2010 prices) per barrel, because of the Iranian revolution and the following Iran-Iraqi war, as you can see in the next chart.
http://www.wtrg.com/oil_graphs/oilprice1947.gif
At the same time the US$, to which effectively were fixed most of the Israeli national debts, was appreciated against the Deutsche Mark from 1.75 DM to 2.5 DM per one US$ and continued this trend up to 3.3 DM/US$ at 1985 as you can see in the next chart.
http://static.seekingalpha.com/uploads/2011/12/9/863379-132347215420901-Richard-Bloch.png
The unlucky treasury minister, (Yigal Horvitz) lost the confidence, and was replaced by a new one, who within few years brought with his policy of increasing budget deficit and monetary expansion the Israeli economy to the brink of collapse in 1985. Then a new government, headed by Shimon Peres, (who the first and last time succeeded to make a draw in elections), became the prime minister and implemented a new economic policy of government budget cuts, basic products subsidy cuts, price freeze, credit freeze and the Israeli currency was devaluated by 16% in one day to 1.5 IS per one US$, and immediately frozen for the next three months. Many other changes that may look harsh happened, but against the reality of ten to fifteen percent monthly inflation, that prevailed in the country for several years by then, all this looked as children’s game. Yet, all this would be not enough, if major changes wouldn’t happened in the world economy, like the US$ lost in the same year half of its value, and with it the debts of the Israeli government debts dropped accordingly, and the Israeli export to Europe become cheap. As out of magic, exactly in the same year the crude oil price, a major import item of Israel dropped to one third of its previous value and stayed there for the next twenty years. Greece to make it would probably need the same luck, but after all isn’t the Christian God the same as the Jewish one?
